מה קוראים בשבת?

[Arana]

איך אתם מסכמים את החודש הראשון של שנת 2021

שיפור לעומת 2020, או לא ממש

ומה אתם קוראים בשבת

 

[אורלנדה]

מבחינת קריאה? כן, בוודאי. מבחינת המגפה, אין לי מושג, הפסקתי כבר לעקוב אחר השינויים, הנחיות, צעקות, קביעות חותכות וכו'. אני מרגישה שאני לבד לגמרי בזה.

וקריאה? ספרות צרפתית.

סיימתי את ספרה של לולה לפון, עשיתי מאמץ בשישי-שבת, בעיקר כדי לסיים אותו סוף סוף, למעלה מ-300 עמודים, אמנם לא כתובים בצפיפות. רציתי לגמור את הספר ולא להניח אותו, למרות שהוא ספר לא טוב בעיני.

אני לא יודעת מה אני חושבת על פגיעה מינית כבסיס לספרות (לעומת ספרים פחות או יותר אוטוביוגרפיים כמו "הצד המואר של הירח"). קראתי לאחרונה את "אהבה" של מעין איתן וגם הספר של ויגאן נוגע בזה והשאלה היא האם אכן אותה פגיעה - שאינה במרכז הספר כי לא ידוע עליה מספיק - קבעה את חייה של האם של ויגאן בספרה "אל מול הלילה". ספרה של לפון, שאני לא יודעת איך לקרוא לו בעברית (כאמור, "להפוך משהו על פיו" בתרגום מילולי) שם במרכז את הפגיעה הזאת אבל במקום לספר את סיפורן של הגיבורה וחצי (השניה מופיעה רק לזמנים קצרים בספר) כנערות ואז בוגרות ואיך חייהן השתנו בעקבותיהן, היא נוקטת בטכניקה של הכנסת דמויות חדשות שמאירות כל אחת בתורה, שלב אחר בחייהן של השתיים.
כך שהגיבורה הראשית ממלאת את החלק הראשון ואת האחרון של הספר אבל באמצע יש דמויות ונושאים רבים שרק מתייחסים אליהן. (ריקוד, אנטישמיות, גזעניות, יחסי עבודה, לסביות, הרהורים של כאילו מניפסט על עצם פגיעה מינית) ולכן זו החמצה, יש פיזור במקום ריכוז ומיקוד.

הכתיבה טובה ונהניתי מאוד מהסלנג. אבל זה ספר מוחמץ שאני מניחה שלא יתורגם, אני תוהה אם שווה הטרחה, לדעתי לא.

ומייד, כיוון שהספר לא עורר בי משקע שדורש כמה ימי חופש מקריאה, התחלתי את ספרה של לנור דה רקונדו (שספר שלה, אחר, תורגם לעברית), Amours, כלומר אהבות. שוב ספר שמתחיל בפגיעה מינית, אונס במקרה הזה, של בעל בית את עובדת משק הבית שלו, שחיה בשתיקה את הסיוט הזה כשהניסיון היחיד שלה לומר משהו לעובדת הוותיקה שלצדה, נתקל בהשתקה. הלאה לאשתו, השניה, שחרדה מפני עוד ארוחת צהריים של נשים, ידידות בית החולים שנתרם על ידי בן זוגה, חרדה שמקורה בשאלות מתי אצלך, כלומר מתי ילדים. וכאן עצרתי.

אני חושבת שבמקרה הזה נוצר איזשהו קשר בסופו של דבר בין שתי הנשים, נדמה לי ששמעתי את רקונדו מתראיינת בעבר על הספר הזה, כשיצא - לפני 6 שנים - ומספרת בדיוק את זה. הכתיבה ישירה ומעניינת ותפסה אותי מייד. רקונדו היא גם מוזיקאית, מנגנת כינור בארוק וכותבת. שתי קריירות שהיא מנהלת בו-זמנית.

 

[אורלנדה]

מבחינת קריאה? כן, בוודאי. מבחינת המגפה, אין לי מושג, הפסקתי כבר לעקוב אחר השינויים, הנחיות, צעקות, קביעות חותכות וכו'. אני מרגישה שאני לבד לגמרי בזה.

וקריאה? ספרות צרפתית.

סיימתי את ספרה של לולה לפון, עשיתי מאמץ בשישי-שבת, בעיקר כדי לסיים אותו סוף סוף, למעלה מ-300 עמודים, אמנם לא כתובים בצפיפות. רציתי לגמור את הספר ולא להניח אותו, למרות שהוא ספר לא טוב בעיני.

אני לא יודעת מה אני חושבת על פגיעה מינית כבסיס לספרות (לעומת ספרים פחות או יותר אוטוביוגרפיים כמו "הצד המואר של הירח"). קראתי לאחרונה את "אהבה" של מעין איתן וגם הספר של ויגאן נוגע בזה והשאלה היא האם אכן אותה פגיעה - שאינה במרכז הספר כי לא ידוע עליה מספיק - קבעה את חייה של האם של ויגאן בספרה "אל מול הלילה". ספרה של לפון, שאני לא יודעת איך לקרוא לו בעברית (כאמור, "להפוך משהו על פיו" בתרגום מילולי) שם במרכז את הפגיעה הזאת אבל במקום לספר את סיפורן של הגיבורה וחצי (השניה מופיעה רק לזמנים קצרים בספר) כנערות ואז בוגרות ואיך חייהן השתנו בעקבותיהן, היא נוקטת בטכניקה של הכנסת דמויות חדשות שמאירות כל אחת בתורה, שלב אחר בחייהן של השתיים.
כך שהגיבורה הראשית ממלאת את החלק הראשון ואת האחרון של הספר אבל באמצע יש דמויות ונושאים רבים שרק מתייחסים אליהן. (ריקוד, אנטישמיות, גזעניות, יחסי עבודה, לסביות, הרהורים של כאילו מניפסט על עצם פגיעה מינית) ולכן זו החמצה, יש פיזור במקום ריכוז ומיקוד.

הכתיבה טובה ונהניתי מאוד מהסלנג. אבל זה ספר מוחמץ שאני מניחה שלא יתורגם, אני תוהה אם שווה הטרחה, לדעתי לא.

ומייד, כיוון שהספר לא עורר בי משקע שדורש כמה ימי חופש מקריאה, התחלתי את ספרה של לנור דה רקונדו (שספר שלה, אחר, תורגם לעברית), Amours, כלומר אהבות. שוב ספר שמתחיל בפגיעה מינית, אונס במקרה הזה, של בעל בית את עובדת משק הבית שלו, שחיה בשתיקה את הסיוט הזה כשהניסיון היחיד שלה לומר משהו לעובדת הוותיקה שלצדה, נתקל בהשתקה. הלאה לאשתו, השניה, שחרדה מפני עוד ארוחת צהריים של נשים, ידידות בית החולים שנתרם על ידי בן זוגה, חרדה שמקורה בשאלות מתי אצלך, כלומר מתי ילדים. וכאן עצרתי.

אני חושבת שבמקרה הזה נוצר איזשהו קשר בסופו של דבר בין שתי הנשים, נדמה לי ששמעתי את רקונדו מתראיינת בעבר על הספר הזה, כשיצא - לפני 6 שנים - ומספרת בדיוק את זה. הכתיבה ישירה ומעניינת ותפסה אותי מייד. רקונדו היא גם מוזיקאית, מנגנת כינור בארוק וכותבת. שתי קריירות שהיא מנהלת בו-זמנית.

Amours, אהבות. לאונור דה רקונדו כתבה ספר יפהפה, רומן היסטורי (ז'אנר שאני לא כל כך אוהבת) שאפשר לנחש שהוא כזה מהכריכה: אישה עוטה מחוך רפוי, מצולמת מגבה. מחוך, כרכרה והאונס, ידעתי איפשהו שמדובר במשרתת, ולא ב"סתם" עובדת משק בית. החדר הקטן, במעלה המדרגות, כמו בפריז ששם החדרים הקטנים למעלה היו חדרי משרתות.

אז אחרי שהגעתי למצב שבו אני מחפשת כל דקה פנויה לקרוא, חשבתי להרחיב על מה שאתמול ידעתי רק מעט.

זה רומן היסטורי פשוט: 1908, אחוזה כפרית, זוג, עורך דין, אשתו השניה. קשר מת מראשיתו. ההורים שלה שמחו לשידוך של עוד בת, אמא שלו, אחרי שהתאלמן, רצתה שיתחתן מהר כדי להעמיד צאצאים. אין צאצאים, אין כלום. משרתת צעירה אחת ומשרתת בוגרת ששירתה את האיש כל ימי חייו, מאז היה תינוק. היא נשואה לרכב וגנן שהכיר את אביו של האיש במלחמה, מלחמת 1870, המלחמה האיומה שצרפת חסרת הדעת החלה בה מול ביסמארק והתוצאות היו הרסניות. אביו של בעל הבית מת במלחמה, הרכב-גנן הפך חרש-אילם.

זהו.

מכאן הכל מתחיל. בכתיבה יבשה, עניינית אבל גם חושנית וסוחפת, רקונדו משתעשעת במוסכמות של רומאן שעוסק בתקופה של לפני מלחמת העולם הראשונה, מנקודת מבט של למעלה מ-100 שנה לאחר מכן. וכמובן, היא מזכירה בגוף הרומאן את בובארי, אולי כדי שלא ניזכר בו בעצמנו ונחשוב, קלישאה...

מרתק לקרוא סיפור כזה שאולי ראינו וקראנו כבר הרבה פעמים, בצורה כזאת. אני מתה על המרחק האירוני הזה ועל דגשים שאני יודעת שלא היה סיכוי לקרוא ברומן, נניח, של ז'ורז' סאנד.

 

[WHAAAT]

גפרור - משה גל

 

[Arana]

סיימתי את "אוטרקיה", שהיה מעניין מבחינת תיאור החיים בשבט אפריקני, אבל די מיותר מבחינת החלקים ה"פילוסופיים", שאני מניחה שהיו דווקא העיקר מבחינת הסופר.
התחלתי את "השטן לובשת לולולמון", שהתרגום של הכותרת שלו נורא (ונועד למשוך את מי שאהב את "השטן לובשת פראדה"), אבל הוא חביב ומשעשע