זה ספר שככל שהוא מתמשך, הופך יפה עד חוסר יכולת להכיל
בלתי נסבל ביופי של הרגש של האישה הזאת, העומק הרוחני. האלוהות שהיא מצאה בתוכה. בהתחלה הספקות, הלבטים, ההלקאה העצמית וככל שעובר הזמן, השלווה שיורדת עליה, השמיים שהיא אכן מוצאת בתוכה. דווקא ככל שהזוועות גדלות ואין לה כל אשליה, למעשה היא כנראה ויתרה על הניסיון להינצל, כי היתה בקשרים עבותים עם החברה הנוצרית והוצע לה. סרבה להסתתר גם, כי לא הסכימה לברוח מהגורל, מהמציאות. והסירוב לשנוא.
קשה לעכל. ולדעתי צריך להתחייב לאיזשהו מסע רוחני בעקבות זה, לאיזשהו תיקון. לא סתם לא זכרתי דבר מהקריאה הראשונה. לא יכולתי לקלוט את כל גדולתו לפני 15 שנה, או 10 או 5. לכן גם קשה להמליץ כן או לא, זו החלטה לצאת למסע רוחני בעקבותיה, שהיא החלטה אינדיבידואלית.
היחס שלה לשפיר, יוליוס שפיר (מוצג כספיר בספר אבל לדעתי לא נכון התעתיק הזה, הוא היה יהודי גרמני גולה בהולנד, שפיר), הפסיכולוג היונגיאני שהיה מבוגר ממנה בשנות דור והשפיע עליה מאוד. והיא היתה במשך השנים הבודדות הללו תלמידתו, מזכירתו, עמיתתו, גם מאהבתו. והתהליך שהיא עברה גם שם, ההערצה שהיתה לאורך כל הדרך אבל שככל שנמשך הזמן היא למדה על הגבולות של האהבה, על הצורך לשמור על זהויות נפרדות, לכבד תמיד את הרצון בפרטיות של הנאהב ובסופו של דבר, גם של עצמך. בלי שדבר ייגרע מן האהבה.
כפי שהירשפלד מדבר בספרו ..."של התגלות" (לא זוכרת כרגע את השם המלא), במסה על בתיה גור ואהבתם, ועל כך שרכושנות לעולם לא תוכל להיות חלק מהאהבה ושכלום לא נגרע מאהבתו אם אחרים גם הם נהנים ממושא אהבתו, זה דבר שלקח לי שנים להעריך ללמוד. בדיק כפי שכאן היא למדה בתוך שנים ספורות.
שפייר, אני חושבת, מת מסרטן ולא גורש למחנות.