מה פתאום

[חרסינה משורינת]

מה פתאום

העולם של מחר לא מורכב מעיינים
העולם של מחר לא מורכב מידיים
התבונן בי רגע קט נסה לשוטט אל שמורותי
הן עצומות ויש סיבה
הידיים שלך לא גדולות להכיל את שנינו –
יש מקום רק ליד גדולה אחת בעיר הזו
ביד חזקה ובזרוע נטויה –
זו לא היד שלך

המגע שלך הוא לא זה שיספק ,
העיינים משקרות כחול של טרשי קרח
ירוק זיתני מלבלב
תכלת נבוב חילחול פנימי של מי סחף
חום כהה כגזע עץ
כל העיינים בעולם אומרות דבר אחר – מציירות מחייכות
ושרירים קטנים מעקצצים נוירונים לתת מבע

אבל אני שומעת -
אני שומעת כשאתה אומר בחביבות שאין בעיה
והקול שלך קורע לי את הלב מתוך החזה , עצבות אינסוף
כשישבתי מולה היא שירטטה לי עולם במתק שפתיה
אבל קולה רעד כעלה יבש ברוח- צר ומשפשף
כקול נסורת רכה על הקרקע אטום ומתפורר

אני שומעת את הקולות ולא מרימה את עיני,
רק כשחייבים כי כשאני רוצה לדעת מה בליבו של אחר אני מאזינה
אל מאחורי המילים , לשאון הצלילים

כשאת אומרת לא , למה את מתכוונת
כשבתקיפות הקול שלך יורד
כשאתה מתחנן בחיי עוד קצת אמא , אני מפחדת
כשאת בוהה בי בחשיבות והקול שלך צרוף באימה – הפחד מציץ מהפינה
העיינים הן לא החלונות של הנפש, אלא הדרך לאדמת הביצה
במקום לשקוע אני נוסקת מעלה לרקיע עד למרחב בו החמצן כמעט אוזל
ומאזינה למעמקי האדמה

ואני אוהבת פראות לא מרוסנת –
קול מתרונן בשעת מעשה, מתחנן בנשיכות אהבה, קול של זעם עצור כמו סכר נפרץ
בכי גונח עם כל החריקות , היללות שבאמצע והקינה המתמשכת בסוף ,
בקולות אנשים מאבדים את עצמם ורק אז רק אז
המבט מתחדד ובהיר ועיינים טובות או חדות כסכין ניבטות חסרות צבע
מין ומגדר ובנשמה אי אפשר לטעות שם
בסינכרון בין קול ותמונה –
רק שם אני חשה שהמשפט לא שיקר
ושבין המכחול , לדמות ולרקע –
יש אחדות עמומה.

 

[קרנף לבן 1]

שיר טוב

אהבתי כל שורה

 

[ציקימינגו 22]

חרסינה קראתי נהנתי אלא ש.....

לדעתי
זה לא שיר אחד .כאן יש אסופה של שירים אומנם יפים
אך התקשתי למצוא את הקשר בינם. נכון
אם מתאמצים אפשר לקשור את כלם למאהב
אבל לדעתי הקשר לא זורם טיבעי
צ'י

 

[חרסינה משורינת]

אתה מתאמץ לקשור אותם לנרטיב לינארי אחד

אז אתה כושל בזה.
זה לא מאהב, זה הרבה הרבה דמויות וזכרונות
בסופו של דבר מה שעולה לי הוא דבר אחד-
הקשר בין המבט למילים , בין המסכה לממוסך ,
וכל אלה מציפים. אפשר לבנות נרטיב אישי דרך צלילים
אבל כל אחד ופרשנותו . הכי לא מתחשק לי לשבת ולהתחיל להסביר בפלצנות
למה התכוונתי, כתבתי ואני מרוצה מהתוצאה.
אני לא "משוררת" אני כותבת לעצמי ומשתפת- מתחבר טוב , לא מתחבר גם טוב.
אם הייתי באמת רוצה לפרסם אסופה אין ספק שביקורתך היתה לי לעזר .
אז תודה

 

[נתנאל6589881]

אין סוף שבלים אל מבט אחד

ככה זו שירה טובה דרך האחיד בא הפורע דרך הלנארי מתהווה הרב רשתי הכל הוא מסכת אחת כמו שהכל הוא רק קרן על שביל הדרך אנו הולכים ואנו עומדים במקום זה מה אני מכנה קוי עיגולי הכל הוא קו ועיגול יחד הכל הוא סיבוב ומסבב הכל הוא ר9לקיסבי והכל הוא מדקגק עד פרטי פרטים לכן הרב מלל שלך בעיני הכי מסודר ושירה טובה לוקחת מהכי ישר להכי עקיף וכך כתביתך היא זרם רחב ומלא מים היא שופכה נוזלית של כאב וקרתזיס כמראה לאהבה לכן את לא זקוקה לתוארים כי את נטלת מסכה או כמהה לכך לכן את מה שכינה שקספיר אדם בעל אין סוך מסכות או כמוני האיש בעל אלף הפרצופים אך כדרך כשרשך את כותבת שירה כי זו את ואת היא שירה כנו כל אדם אחר כמו פרח הקמל מול עשן ואש כך את נולדת מעפר שירתך נפלאה ודומתך יותר את משוררת החיים .

 

[חרסינה משורינת]

אני מעדיפה את האיש בעל אלף הפרצופים

נאמן מסור ורציני לשירתו
ומתוכו נולדים כל הצבעים כולם במרקם שקוף
ואנושי.
אתה החיים ולכן אתה המשורר,
אני נאספת בחצי קרן ירח אל מחול הזריחה.
אצלך יצוק , אצלי מרחף
אצלך כואב ומעמעם את האור בקרני כסף שבורות שנצרבות בעיינים סומאות
אלא אל הזוהר הכסוף שנחצה בלהט אודם דם השקיעה שפוצעת את הסגול של השמים , הסגול של התשוקה- החור המשוקע בלב.
ואני רק חשה את משב הרוח על עלה עלה וטל הבוקר
ואתה חש את רעד מעבה האדמה, הריקוד הטקטוני של הזמנים

 

[נתנאל6589881]

אל זה נפלא

זו שירה בעצמה הפוסט הזה אני מוצא שכתביתך בכלל היא שירה מוזקאליץ ללא כוונת ה וזה נפלא את כך פשוט כך מטבעך אצלי זה יותר חפירה תת קרקעית אצלך זה טבעי אצלך זו את רגשות אותי תודה לך