מה עם הלב?../images/Emo14.gif
אני כותבת עכשיו בלי שבעצם יש לי מה לכתוב. לא, זה שקר- יש לי מה לכתוב, יש בי את המילים אבל אין בי את הכוח לסדר אותם יפה בשורות ובבתים שיש בהם גם הגיון, ולא רק כאב. כל חיי התעקשתי ללכת עם הלב, לא עם הראש. ללכת עם הראש זה מה שמבוגרים עושים. ואני לא מבוגרת! אני כמו פיטר-פן - אהבתי הראשונה - ילדה לנצח. וילדים הולכים עם הלב. ופתאום בגיל 19 וחצי (לא עשרים! אני ל-א בת עשרים!) החלטתי פתאום ללכת עם הראש. אז חזרתי הביתה. הביתה. אני בבית. אולי אם אגיד את זה לעצמי בסוף גם אאמין. ואיך זה שהבית שגדלתי בו- מאז גיל 6! ועכשיו אני בת 19 וחצי (ולא עשרים!) פתאום מרגיש כמו סתם עוד בית?? ואיך זה שאני רוצה לחזור לאי שלי- הרחוק- שהיה לי בו כל-כך כל-כך קשה- והראש אומר שעשיתי את הבחירה הנכונה אבל הלב! הלב. אני רוצה להתקשר אליה- לחברה הכי טובה שלי אבל אני לא מסוגלת. כי אם אחייג את המספר הארוך הזה, עם הקידומת של לונדון, יתבהר עוד יותר עניין המרחק בינינו. אני רואה אותנו, ביום שישי שעבר, יושבות במועדון הכי נחשב באנגליה- שנכנסנו אליו כל כך בקלות! הרגשנו כמו שתי כוכבות - כמו שרק אנחנו יודעות להרגיש. ביחד. ואז נכנס האלכוהול ויצאו הדמעות שלה. היא בכתה לי שעתיים ואמרה לי כמה שאני חשובה לה וכמה שהיא מאמינה בי. ואני רק ניסיתי לשכנע אותה שאני יודעת. ואני לא בכיתי- אני אף-פעם לא בוכה. לא לפני אנשים. בקושי לפני עצמי במראה. כי אני אדם חזק. חזק בשביל כולם. אף פעם לא בשביל עצמי. אבל היום בבוקר בכיתי. עכשיו עוד בא לי לבכות. אבל הראש יודע- בחרתי נכון! אבל מה עם הלב? הלב! סליחה על האורך של המכתב הזה... הייתי צריכה להוציא את המילים האלו החוצה. כי אם שואלים אותי אם אני בסדר- אני עונה שכן, בטח, הכל טוב. אני לא מספרת. אף פעם לא מספרת. אצלי הכל תמיד בסדר. בראש הכל תמיד בסדר. אבל הלב! הלב.
אני כותבת עכשיו בלי שבעצם יש לי מה לכתוב. לא, זה שקר- יש לי מה לכתוב, יש בי את המילים אבל אין בי את הכוח לסדר אותם יפה בשורות ובבתים שיש בהם גם הגיון, ולא רק כאב. כל חיי התעקשתי ללכת עם הלב, לא עם הראש. ללכת עם הראש זה מה שמבוגרים עושים. ואני לא מבוגרת! אני כמו פיטר-פן - אהבתי הראשונה - ילדה לנצח. וילדים הולכים עם הלב. ופתאום בגיל 19 וחצי (לא עשרים! אני ל-א בת עשרים!) החלטתי פתאום ללכת עם הראש. אז חזרתי הביתה. הביתה. אני בבית. אולי אם אגיד את זה לעצמי בסוף גם אאמין. ואיך זה שהבית שגדלתי בו- מאז גיל 6! ועכשיו אני בת 19 וחצי (ולא עשרים!) פתאום מרגיש כמו סתם עוד בית?? ואיך זה שאני רוצה לחזור לאי שלי- הרחוק- שהיה לי בו כל-כך כל-כך קשה- והראש אומר שעשיתי את הבחירה הנכונה אבל הלב! הלב. אני רוצה להתקשר אליה- לחברה הכי טובה שלי אבל אני לא מסוגלת. כי אם אחייג את המספר הארוך הזה, עם הקידומת של לונדון, יתבהר עוד יותר עניין המרחק בינינו. אני רואה אותנו, ביום שישי שעבר, יושבות במועדון הכי נחשב באנגליה- שנכנסנו אליו כל כך בקלות! הרגשנו כמו שתי כוכבות - כמו שרק אנחנו יודעות להרגיש. ביחד. ואז נכנס האלכוהול ויצאו הדמעות שלה. היא בכתה לי שעתיים ואמרה לי כמה שאני חשובה לה וכמה שהיא מאמינה בי. ואני רק ניסיתי לשכנע אותה שאני יודעת. ואני לא בכיתי- אני אף-פעם לא בוכה. לא לפני אנשים. בקושי לפני עצמי במראה. כי אני אדם חזק. חזק בשביל כולם. אף פעם לא בשביל עצמי. אבל היום בבוקר בכיתי. עכשיו עוד בא לי לבכות. אבל הראש יודע- בחרתי נכון! אבל מה עם הלב? הלב! סליחה על האורך של המכתב הזה... הייתי צריכה להוציא את המילים האלו החוצה. כי אם שואלים אותי אם אני בסדר- אני עונה שכן, בטח, הכל טוב. אני לא מספרת. אף פעם לא מספרת. אצלי הכל תמיד בסדר. בראש הכל תמיד בסדר. אבל הלב! הלב.
