מה עושים כש

[רקדנית הרוח...]

מוזה'לה..

כבר כמה דקות אני יושבת מול השאלות שלך.. ולא מוצאת מה לכתוב. רבי נחמן מברסלב כתב על "הכסא הריק". אם אדם יושב על כסא , הרי לא יתכן שהכסא הוא ריק. אבל, יתכן שהאדם היושב על הכסא חש עצמו מרוקן מכל.. ואז , הכסא אכן ריק-למרות שמישהו יושב עליו. הכסא מלא רק כאשר האדם מתגבר על הריקנות הפנימית שלעיתים קיימת בנו. והדרכים "למלא את הכסא", ידועות רק לנו.. רק האדם לעצמו יודע איך למלא את הריקנות הפנימית שלו. מאחלת לך, בכנות רבה, למלא את הכסא שלך באהבה, בשמחה ובאושר.

 

[ה מוזה]

כמה מדהים

שלא מצאת מה לכתוב ומצאת השם של החלק החסר מבלי שבכלל תיארתי אותו ומבלי שבכלל הסברתי מהו "הריקנות הפנימית" כן,אולי זה השם של החלק הצובט צורב,הזה. נזכרתי שפעם מזמן כתבתי למישהי ש"ריק" זה בכלל לא דבר רע,להיפך זה טוב כי אפשר למלא ...... [זה החלק האופטימי שבי מן הסתם

] תודה

על המילים שלך ושל רבי נחמן מברסלב.

 

[seaגל]

ריק

ה-ריק יכול להיות דבר י ק ר אם לומדים באמת שניתן למלא אותו אחד השיעורים שמלמדים אותנו בחיים זה לרוקן ולהתרוקן מבחינה פיזית ונפשית על מנת שנוכל להתמלא בדברים חדשים ורעננים (לרוקן ארונות מטבח שאגרנו שם חפצים שכבר לא בשימוש, בגדים וכדומה ,ביקור בשירותים על מנת שנוכל לאכול שוב ושוב וכמו כן מגירות הנפש שמכילות הרבה דברים מהעבר שאפשר לרוקן-הוצאת פסולת) מצד שני ריק יכול להיות גם ק י ר שאנו שמנו והוא מונע מאיתנו להתקדם כי אנחנו כל הזמן בוחרים להתעסק ולראות רק מה חסר לנו, מה אין,ולכאוב אותו במקום להוקיר תודה על כל מה שיש.....ולחגוג את זה.

 

[unicorn1a1]

כל כך כל כך מוכר...

מחפשת בעצמי מה לעשות... לפעמים, כאילו בניסיון להדחיק את התחושה הזו, להפסיק לחשוב עליה כבר, אני עושה לעצמי כל מיני דברים קטנים שאני אוהבת. כמו לקרוא או לצייר או סתם לראות סרט טוב. אפילו לאכול שוקולד יכול לעזור. זה מזיז את התחושה הזו רק לרגע הצידה אבל איכשהו היא תמיד חוזרת. תחושה כזו שלא ברור מה חסר. לא ברור מה רוצים. לא בטוחים אם מה שחושבים שימלא את החסר הזה באמת ימלא אותו. אולי הפתרון הוא לנסות. כל פעם משהו אחר. ולראות איך מרגישים עם זה. כמו שהרמינה1 אמרה לי לא מזמן. לנוע קדימה. גם אם לא ברור אחרי מי או מה. רק לא להתקע.

 

[רקדנית הרוח...]

מסכימה עם כל מילה../images/Emo45.gif

 

[הרמינה 1]

../images/Emo140.gif

 

[ה מוזה]

תיארת את זה

בדיוק, " זה מזיז את התחושה הזו רק לרגע הצידה אבל איכשהו היא תמיד חוזרת"

 

[schlomitsmile]

לא יודעת"מה עושים",אני יודעת(בקושי) מה אני עושה... לי עוזר, אם אני מצליחה להזיז הצידה את מירוץ העכברים של החיים, לטבול בתוך תחושותיי ו- לכתוב על זה שיר או סיפור... בשבועות האחרונים למשל, התהלכתי עם תחושת מחנק איומה. בסופו של דבר נולד לי שיר חדש, ומאז שב אליי קולי.

 

[ה מוזה]

תודה לאל

על המילים והכתיבה

זה באמת עוזר לעשות סדר בפנוכו רק שקצת קשה לכתוב על תחושה שבכלל אין לה שם,שלא בטוחים מהי חמקמקה שכמותה. אולי התשובה היא דווקא בחלק הראשון של המשפט שלך? "להזיז הצידה את מירוץ העכברים של החיים"

 

[schlomitsmile]

כמו שאני יודעת שאת יודעת אפשר לכתוב על כל דבר, על כל הרגשה... ואם היא חמקמקה, מציקה וריקה - אז נושמים אותה, טועמים אותה, ממששים אותה,צוללים בה - וכותבים אותה... ולפתע, היא כבר פחות חמקמקה מציקה וריקה! ../images/Emo25.gif שלומית

 

[linu2]

התשובה נמצאת אי שם...

אני יכולה לנסות לנחש

אהבה?

 

[ה מוזה]

אהבה?......

אהממ,הניחוש שלך טוב בדיוק כמו הניחוש שלי וככל שחשבתי על זה יותר והרגשתי יותר [לקחתי לי קצת זמן לפני שעונה לך] מגיעה למסקנה שזו לא אהבה אי שם ,היא ככל שתהיה מופלאה לא תוכל לבדה להרגיע את החלק שבי חסר ,גם לא מצפה שיש אי שם אהבה שתעשה אותי שלמה הכי הייתי רוצה להיות שלמה ולפגוש את האהבה הזו שאי שם ממקום מלא ולא חסר ואולי זו אהבה רק לא כזו שקיימת אי שם אלא כזו שמתחילה בי [ ותמיד תמיד החתימה שלך נוגעת ]

 

[הרמינה 1]

תודה על השאלה

מוזה, תודה ששאלת כי השאלה שלך גרמה לי להרגיש פחות לבד. אני מסתובבת בתחושה תמידית שלמרות שיש כל-כך הרבה, משהו חסר. כל הזמן חסר. וכשאני מתבוננת סביבי, אני לא מצליחה להבין מה יכול למלא את החלל הזה שפעור בפנים. linu2 כתבה שאהבה יכולה למלא את החסר. אולי. מניסיוני אני יודעת שגם בפעמים שאהבה גדולה היתה סביבי - עדיין משהו לא הרגיש שלם. אז באמת כל שנותר לעשות הוא לא לשקוע אל תוך החסר, אלא להמשיך ולעשות ולחפש - יכול להיות שבסוף משהו יצליח להפסיק את הצביטה הטורדנית הזו שלא עושה לנו הנחות. אמן.

 

[ה מוזה]

תודה הרמינה ../images/Emo23.gif

על ההבנה הכנה

 

[סטארגייט]

כשמגיעה הרכבת

מסבירים לכרטיסן שחיפשת את הכרטיס בכל העולם ואין אז כנראה הכרטיס על הרכבת או מתפרצים פנימה ומוצאים את הכרטיס כמה רכבות תפסידי?כמה צביטות תקבלי?כמה תחושת ריקנות עוד תהיה לך? יאללללללה תעיזי קצת

וכל החסרונות יתמלאו אוהב סטאר

 

[unicorn1a1]

../images/Emo45.gif

גם לי יש בעיה קשה כזאת של להעז... תמיד מקנאה באנשים שיכולים להתפרץ ככה לרכבת ולא לחשוב יותר מידי... לא לשבת שם על הספסל ולחכות לשעה הנכונה ולרכבת הנכונה ולאנשים הנכונים שיבואו ויעלו יחד איתם... כי לפעמים גם אחרי שבדקתי ונראה לי שהצבע של הרכבת מתאים והמספר והכסאות והכל, ככה לפרטי פרטים, פתאום מתברר שגם הרכבת הזו קצת סוטה מהמסלול מידי פעם. גם אצלה יש תקלות במנוע שגורמות לה לחרוק ואפילו כמעט להתפרק. טוב, לא יכולתי לבדוק גם את המנוע... אז אולי צריך לנסות לפעמים גם רכבות אחרות. כאלו קטנות וצפופות שגם לא נראות כל כך בטוחות, אבל אולי מובילות למקומות מעניינים. אולי צריך לפעמים לדעת לא להתקשר למודיעין, אלא פשוט לעלות על הרכבת ולחשוב שבמקרה הכי גרוע נרד עוד כמה תחנות. אני כותבת פשוט, אבל מי כמוני יודעת שזה כל כך כל כך לא פשוט... בכל מקרה, מסכימה איתך שצריך ללמוד את זה מתישהו. פשוט אין ברירה.

 

[סטארגייט]

תקראי את סיפור "הכרטיסן"שלה

את תמצאי שם המון תשובות לעצמך בהצלחה

 

[unicorn1a1]

סיפור יפה...

אבל עם יותר שאלות מאשר תשובות, לא?! בכל מקרה, תודה.

 

[ה מוזה]

הלוואי

וגם לי,היה כ"כ פשוט להעז להתפרץ פנימה,סוג של כוחניות פנימית. תודה

על התשובה שעשתה לי חיוך והרבה מחשבה .

 

[פשוט להיות]

מה עושים כנמצאים בלילה ורוצים יום ?

מקבלים את המצב !! ללא נסיון יתר לשנות והוא ממילא אז מתפוגג. הבעיה מתחילה שאנחנו חושבים שהתחושה הזאת היא לא בסדר והיא לא ראויה להתקיים כעת. אבל מי אנחנו שנחליט אם היא תהיה או לא. אפשר כן לקבל את מצב החוסר שלמות בלי לריב איתו ודוקא אז אנו מגלים את עוצמתנו להיות עם הכאב הזה והוא ילך כי הוא גל שבא לנסות אותנו...והשחר עולה והיום מגיע. כל תרגיל אחר הוא למעשה נסיון לטשטש את אותו כאב פנימי, שלמעשה רוצה לצאת החוצה. מקווה שהבהרתי את דעתי..