ורודה קטנה
New member
מה לעשות?.......
יש לי בעיה. בבקשה תתייחסו אליה ברצינות, כי היא נשמעת מטופשת ולא סגורה על עצמה, אני מקווה שבכלל אצליח להסביר לכם אותה... אני בת 23. לפני שנתיים ומשהו, היה לי חבר במשך שלושה חודשים, אותו אהבתי בטירוף. ממש. הקשר לא הסתדר, כנראה כי לא כל כך ידעתי מה עושים בקשר שאני באמת רוצה. עד אז היו לי חברים, אבל אף פעם לא מישהו ממש רציני, אפילו אם הקשרים היו ארוכים-אפילו שנתיים, אבל לא רציניים. למרות שהקשר היה 3 חודשים, הוא היה האהבה הכי גדולה של החיים שלי. למרות שידעתי שזה לא מתאים, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. התמוטטתי לגמרי. חצי שנה לא יצאתי מזה. במהלך החצי שנה הזו, הכרתי מישהו שהפך לידיד טוב ותומך. רק אחרי חצי שנה מהפרידה מהחבר, הידיד הזה עשה צעד ונישק אותי, ומכאן התחילו כל הבעיות. הוא בכלל לא הטעם שלי ובכלל לא חשבתי עליו בכיוון כזה. היה לי קשה לחשוב על עצמי איתו. כדי לקצר, אני אסכם - אני כבר שנתיים איתו. הוא אוהב אותי בטירוף - יותר מכל אחד אחר מעולם, ונראה לי לעולם. אני לא הצלחתי לאהוב אותו, כמה שניסיתי. בגלל שלא החזרתי אהבה, הקשר שלנו הפך לגהנום, של ריבים מטורפים, שאני אפילו לא מסוגלת לשחזר. ובכל זאת, שנינו נשארנו. הוא- בגלל האהבה חסרת הגבולות-בכל מובן-אלי. אני- מהמצוקה הנוראית והפחד, להיות לבד. וככה אני גוררת את זה כבר שנתיים.קשה לי להסביר, אבל הקשר שלי איתו שינה אותי לרעה מאד. מעגל החברים שלי הצטמצם, ופשוט אין לי יכולת ליצור קשרים חדשים, כאילו שכחתי איך. בכל פעם שאני מנסה, נוצר מצב שאני מחוץ לחבורה, ואז מתוך המצוקה אני בורחת אליו שוב. אני מרגישה שכבר אין לי עולם מלבדו. חוץ מהריבים המטורפים, מאד טוב לי איתו. אני אוהבת את הזוגיות, את האהבה שלו, את הדאגה לכל מחסור שלי, את הביחד בבית, ללמוד איתו, לאכול איתו, לישון איתו. אני לא מסוגלת לוותר על זה. ועם זאת, אני חיה כל יום עם המועקה הנוראית הזאת, שאני לא מאוהבת, ואני כל כך רוצה להיות, ובו אני לא אהיה לעולם. לחברות שנשארו לי, יש קשרים ארוכים, יציבים ומפוצצים באהבה. ואני כל כך מקנאת. גם לי יש חבר, שנתיים, שאוהב אותי עד סוף העולם, אבל אני מרגישה שאני לעולם לא אהיה מאושרת כמותן, כי אני לא אוהבת אותו. ואת האדם היחיד שאהבתי, איבדתי לתמיד. אני רוצה לעזוב אותו ולתת לעצמי צ'אנס לאהבה חדשה. אבל אני לא מסוגלת. כל השה האחרונה אני מנסה להפרד ממנו, ואיכשהו הוא תמיד מחזיר אותי אליו. מצד אחד אני מכורה לאהבה שלו, כל הזמן רוצה להיות איתו, ולעשות איתו דברים ותוכניות, מצד שני גם כשהיא פורחת ובשיאה, אני כל כך רחוקה מלהיות מאושרת. הקשר הזה רוקן אותי מכל חלקה טובה שהיתה בי. הפכתי למרירה, כועסת וחסרת אמונה באנשים ובמיוחד בעצמי.אני מרגישה שאין לי מה להציע למישהו אחר, ולכן אין סיכוי שמישהו יאהב אותי כמוהו. וזה כמובן כשאני לא חושבת על זה ש"איך אני יכולה לעשות לו את זה, הוא אוהב אותי כל כך..." לכל מי שקרא עד לכאן, אני מודה מכל הלב, ואודה למי שיוכל לתת לי איזשהו פתח ליציאה מהמצב האומלל הזה.
יש לי בעיה. בבקשה תתייחסו אליה ברצינות, כי היא נשמעת מטופשת ולא סגורה על עצמה, אני מקווה שבכלל אצליח להסביר לכם אותה... אני בת 23. לפני שנתיים ומשהו, היה לי חבר במשך שלושה חודשים, אותו אהבתי בטירוף. ממש. הקשר לא הסתדר, כנראה כי לא כל כך ידעתי מה עושים בקשר שאני באמת רוצה. עד אז היו לי חברים, אבל אף פעם לא מישהו ממש רציני, אפילו אם הקשרים היו ארוכים-אפילו שנתיים, אבל לא רציניים. למרות שהקשר היה 3 חודשים, הוא היה האהבה הכי גדולה של החיים שלי. למרות שידעתי שזה לא מתאים, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. התמוטטתי לגמרי. חצי שנה לא יצאתי מזה. במהלך החצי שנה הזו, הכרתי מישהו שהפך לידיד טוב ותומך. רק אחרי חצי שנה מהפרידה מהחבר, הידיד הזה עשה צעד ונישק אותי, ומכאן התחילו כל הבעיות. הוא בכלל לא הטעם שלי ובכלל לא חשבתי עליו בכיוון כזה. היה לי קשה לחשוב על עצמי איתו. כדי לקצר, אני אסכם - אני כבר שנתיים איתו. הוא אוהב אותי בטירוף - יותר מכל אחד אחר מעולם, ונראה לי לעולם. אני לא הצלחתי לאהוב אותו, כמה שניסיתי. בגלל שלא החזרתי אהבה, הקשר שלנו הפך לגהנום, של ריבים מטורפים, שאני אפילו לא מסוגלת לשחזר. ובכל זאת, שנינו נשארנו. הוא- בגלל האהבה חסרת הגבולות-בכל מובן-אלי. אני- מהמצוקה הנוראית והפחד, להיות לבד. וככה אני גוררת את זה כבר שנתיים.קשה לי להסביר, אבל הקשר שלי איתו שינה אותי לרעה מאד. מעגל החברים שלי הצטמצם, ופשוט אין לי יכולת ליצור קשרים חדשים, כאילו שכחתי איך. בכל פעם שאני מנסה, נוצר מצב שאני מחוץ לחבורה, ואז מתוך המצוקה אני בורחת אליו שוב. אני מרגישה שכבר אין לי עולם מלבדו. חוץ מהריבים המטורפים, מאד טוב לי איתו. אני אוהבת את הזוגיות, את האהבה שלו, את הדאגה לכל מחסור שלי, את הביחד בבית, ללמוד איתו, לאכול איתו, לישון איתו. אני לא מסוגלת לוותר על זה. ועם זאת, אני חיה כל יום עם המועקה הנוראית הזאת, שאני לא מאוהבת, ואני כל כך רוצה להיות, ובו אני לא אהיה לעולם. לחברות שנשארו לי, יש קשרים ארוכים, יציבים ומפוצצים באהבה. ואני כל כך מקנאת. גם לי יש חבר, שנתיים, שאוהב אותי עד סוף העולם, אבל אני מרגישה שאני לעולם לא אהיה מאושרת כמותן, כי אני לא אוהבת אותו. ואת האדם היחיד שאהבתי, איבדתי לתמיד. אני רוצה לעזוב אותו ולתת לעצמי צ'אנס לאהבה חדשה. אבל אני לא מסוגלת. כל השה האחרונה אני מנסה להפרד ממנו, ואיכשהו הוא תמיד מחזיר אותי אליו. מצד אחד אני מכורה לאהבה שלו, כל הזמן רוצה להיות איתו, ולעשות איתו דברים ותוכניות, מצד שני גם כשהיא פורחת ובשיאה, אני כל כך רחוקה מלהיות מאושרת. הקשר הזה רוקן אותי מכל חלקה טובה שהיתה בי. הפכתי למרירה, כועסת וחסרת אמונה באנשים ובמיוחד בעצמי.אני מרגישה שאין לי מה להציע למישהו אחר, ולכן אין סיכוי שמישהו יאהב אותי כמוהו. וזה כמובן כשאני לא חושבת על זה ש"איך אני יכולה לעשות לו את זה, הוא אוהב אותי כל כך..." לכל מי שקרא עד לכאן, אני מודה מכל הלב, ואודה למי שיוכל לתת לי איזשהו פתח ליציאה מהמצב האומלל הזה.
