מה יהיה?!
אז מה יהיה? הכל למראית עין בסדר, הכל כרגיל, אין משהו מיוחד שמפריע או צריך להפריע, אבל מה יהיה? איפה האושר וההרגשה השלמה שהייתה עד לפני X זמן? איך יוצאים מהמערבולת הזו? סה"כ, בחור בן 26, בחלק האחרון של התואר, עובד במשרה מלאה, בקשר זוגי כבר קרוב לשנה, אמנם קשר בשלט רחוק ונפגשים כל סוף שבוע, אבל כביכול יש את ה"חבילה השלמה", לפני שנתיים בערך 'תפס' אותי לא מוכן כל שאלת משמעות החיים, חרדת מוות כזו, ושוב - בלי סיבה, ברמה שהסתכלתי מסביב ולא הבנתי מה מניע את האנשים, מה? הם כאילו לא יודעים שהכל זמני? הם נראים כ"כ שלווים ומאושרים, כמה אני מתגעגע לזה! התפללתי עם עצמי למרות שאני חילוני מוחלט, אבל תמיד עם קשר מסוים להוא שם למעלה, באופן מפתיע שאני נכנס למיטה ומדבר אליו, אני נרדם מיידית, בדקתי באינטרנט את חוכמת הקבלה, כי זה נראה נאור יותר, ואפילו מפורסמים אוהבים את זה, ולא מצאתי תשובות מספקות, אני ג'ינג'י - קשה למלא את הספקנות והסקרנות שלנו. פשוט הראש הוא סוג של מכבש של מחשבות, נמאס מהשגרה, נמאס מזה שהכל רגיל, אני מסתכל בטלוויזיה, וכל הדמויות שנראות לי ממש מעוצבות ובוגרות בסדרות שאני אוהב - הם פלוס מינוס בגיל שלי, אני נראה לעצמי כ"כ רחוק מזה. אני תמיד מחייך, זוהי נקודת המוצא שלי, אני מאוד אהוב, ולמראית עין יש לי המון חברים, אבל אני מרגיש לפעמים כ"כ לבד, אני רוצה להכיר חבר'ה חדשים, שינוי אווירה, רוצה להוריד את העייפות המצטברת הזו ממני, רוצה להרגיש באמת מאושר, בא לי כ"כ הרבה דברים אבל המציאות והשגרה פשוט חזקה מדי כרגע, עם הדגש על כרגע. אבל איך מוצאים שוב את השלווה בדברים הקטנים? איך מחזירים את החיוך האמיתי? שמשהו יבוא כבר ויביא לי את הסטירה שאני צריך או בעיטה בתחת ויגרום למשהו בתוכי להבין שהכל בסדר, שטוב לי, והעתיד - טוב לחשוב עליו אבל לא צריך לדאוג ממנו יותר מדי. והכי חשוב - שבת הזוג שלי ואני נמשיך עם האהבה הגדולה שיש בינינו, זה לשמחתי גורם לי להחסיר פעימה כל פעם מחדש. אז בינתיים, אני מתנהל מיום ליום, יש טובים יותר, טובים פחות, והרבה "בסדר", מתגעגע לפעם, מסתכל קדימה, ויודע שחייב להנות מהרגע הנוכחי. צוחקים עלי שאני הולך הרבה להופעות של מוסיקה, אני הולך גם לא מעט לבד, אבל שאני נכנס למקום של ההופעה, וסופג את האווירה, את הריח של המקום, ומתחיל לשיר את המילים ולזוז, פתאום הכל בסדר, ויש חיוך אמיתי על הפנים שלי. אני מסתכל לפעמים על הערב שעומד בפני, ורואה מפגש רגיל עם החברים שלי, לעומת סוג של התעלות ו"משהו לחכות לו" כמו הופעה, שיצחקו, אני נהנה. אז, תודה למי שקרא, תודה מראש למי שיגיב וייתן חיזוק. ותודה לכל מי ומה שיצליח להוציא אותי מזה - ואני מתכוון אלי שאני אומר את זה.... סופ"ש נעים לכולנו
אז מה יהיה? הכל למראית עין בסדר, הכל כרגיל, אין משהו מיוחד שמפריע או צריך להפריע, אבל מה יהיה? איפה האושר וההרגשה השלמה שהייתה עד לפני X זמן? איך יוצאים מהמערבולת הזו? סה"כ, בחור בן 26, בחלק האחרון של התואר, עובד במשרה מלאה, בקשר זוגי כבר קרוב לשנה, אמנם קשר בשלט רחוק ונפגשים כל סוף שבוע, אבל כביכול יש את ה"חבילה השלמה", לפני שנתיים בערך 'תפס' אותי לא מוכן כל שאלת משמעות החיים, חרדת מוות כזו, ושוב - בלי סיבה, ברמה שהסתכלתי מסביב ולא הבנתי מה מניע את האנשים, מה? הם כאילו לא יודעים שהכל זמני? הם נראים כ"כ שלווים ומאושרים, כמה אני מתגעגע לזה! התפללתי עם עצמי למרות שאני חילוני מוחלט, אבל תמיד עם קשר מסוים להוא שם למעלה, באופן מפתיע שאני נכנס למיטה ומדבר אליו, אני נרדם מיידית, בדקתי באינטרנט את חוכמת הקבלה, כי זה נראה נאור יותר, ואפילו מפורסמים אוהבים את זה, ולא מצאתי תשובות מספקות, אני ג'ינג'י - קשה למלא את הספקנות והסקרנות שלנו. פשוט הראש הוא סוג של מכבש של מחשבות, נמאס מהשגרה, נמאס מזה שהכל רגיל, אני מסתכל בטלוויזיה, וכל הדמויות שנראות לי ממש מעוצבות ובוגרות בסדרות שאני אוהב - הם פלוס מינוס בגיל שלי, אני נראה לעצמי כ"כ רחוק מזה. אני תמיד מחייך, זוהי נקודת המוצא שלי, אני מאוד אהוב, ולמראית עין יש לי המון חברים, אבל אני מרגיש לפעמים כ"כ לבד, אני רוצה להכיר חבר'ה חדשים, שינוי אווירה, רוצה להוריד את העייפות המצטברת הזו ממני, רוצה להרגיש באמת מאושר, בא לי כ"כ הרבה דברים אבל המציאות והשגרה פשוט חזקה מדי כרגע, עם הדגש על כרגע. אבל איך מוצאים שוב את השלווה בדברים הקטנים? איך מחזירים את החיוך האמיתי? שמשהו יבוא כבר ויביא לי את הסטירה שאני צריך או בעיטה בתחת ויגרום למשהו בתוכי להבין שהכל בסדר, שטוב לי, והעתיד - טוב לחשוב עליו אבל לא צריך לדאוג ממנו יותר מדי. והכי חשוב - שבת הזוג שלי ואני נמשיך עם האהבה הגדולה שיש בינינו, זה לשמחתי גורם לי להחסיר פעימה כל פעם מחדש. אז בינתיים, אני מתנהל מיום ליום, יש טובים יותר, טובים פחות, והרבה "בסדר", מתגעגע לפעם, מסתכל קדימה, ויודע שחייב להנות מהרגע הנוכחי. צוחקים עלי שאני הולך הרבה להופעות של מוסיקה, אני הולך גם לא מעט לבד, אבל שאני נכנס למקום של ההופעה, וסופג את האווירה, את הריח של המקום, ומתחיל לשיר את המילים ולזוז, פתאום הכל בסדר, ויש חיוך אמיתי על הפנים שלי. אני מסתכל לפעמים על הערב שעומד בפני, ורואה מפגש רגיל עם החברים שלי, לעומת סוג של התעלות ו"משהו לחכות לו" כמו הופעה, שיצחקו, אני נהנה. אז, תודה למי שקרא, תודה מראש למי שיגיב וייתן חיזוק. ותודה לכל מי ומה שיצליח להוציא אותי מזה - ואני מתכוון אלי שאני אומר את זה.... סופ"ש נעים לכולנו
