wow, כמה שאני ניסיתי
דיברתי איתו, ניסיתי לגרום לו להבין את נקודת המבט שלי בעניין המשפחה, אבל המחוייבות היחידה שהוא רואה בהקשר של המשפחה זה רק "המשפחה שלו" (ובעיקר אמא שלו). הוא לא רואה בי ובבת שלו המשפחה שלו שיש להתחשב בה ולהיות איתה. בתקופה האחרונה אנחנו רבנו המון בנושא, כל פעם זה התחיל בסדר והדרדר מהר מאוד להאשמות. הויכוחים, הריבים, הדמעות ההעלבויות עבדו לכשבוע בערך כל פעם ואז שוב הכל היה חוזר על עצמו. בלי ללכת רחוק מדי, בסופ"ש שעבר - בערב שישי הוא קבע עם חבר להפגש, שעה לפני שיצא אמר "את בטוחה שאת לא רוצה לבוא?" - הלו???? מה עם הילדה? לא צריך לדאוג לסידור בשבילה כדי ששנינו ניצא בערב??? (על זה הוא לא חשב, או לחלופין לא צה אותי איתו...). כששאלתי אם הוא רוצה ללכת למקום X לטייל בשבת, הוא אמר שכבר קבע שאנחנו נפגשים עם חבר אחר בים. עניתי שלא מתאים לי ככה הודעה כזו, כי אני הייתי צריכה להתארגן לזה (רגליים וכל שאר בדברים
) וגם השעות שהחבר הרווק שלו יגיע לים לא מתאימות לנו היום והילדה לא צריכה להיות בשמש בשעות החמות וגם אני מעדיפה שתישן צהריים בבית כדי שגם אני אצליח לנוח. ואז הוא אמר שהבטיח לאמא שלו שהוא יסע אליהם, אז אולי הוא יסע ביום שישי הבא ואני אבוא עם הילדה לאסוף אותו בשבת (שעתיים נסיעה לכל כיוון). אז שוב שאלתי - למה אתה לא מעדיף שניסע ביחד בשבועות, ככה זה יתן לנו יום טיול גם וגם נהיה ביחד? הוא אמר שיחשוב על זה... ובפועל, ביום שישי הוא יצא עם חבר, חזר ב2 בלילה, בשבת בבוקר אני קמתי לילדה, הכנתי לנו ארוחת בוקר, אכלנו איתה, הוא עדיין לא קם. אז ארגנתי את הילדה וארוחת צהריים בשבילה והתכוונתי כבר לצאת איתה לטיול, אז הוא קם ושאל "לאן אנחנו הולכים?" אז אמרתי לו שאנחנו יוצאות לטיול כי לו בכל אופן היו תוכניות אחרות. זה לא הפריע לו. חזרתי הביתה עם ילדה ישנה על הידיים, שמתי אותה לישון והתחלתי להכין אוכל. הילדה התעוררה והייתי צריכה עוד קצת זמן לאוכל, אז לא זוכרת מה עשיתי ואז הוא שואל "אנחנו נאכל היום מתישהו???" עניתי, כן עוד רבע שעה. כשישבנו לאכול, הוא שוב התחיל עם זה שהוא יסע לאמא שלו, ואז כבר התפוצצתי, אמרתי שאני לא מוכנה יותר למצב הזה, שהוא לא רואה בנו משפחה והמחוייבות היחידה שלו זה לאמא שלו, ששם זו המשפחה שלו ולא כאן, וכאן אין לו כלום, שום דבר... מאז אנחנו לא מדברים, סופ"ש הזה הוא נסע לבד להורים שלו, חזר מוקדם יחסית, אבל לא ברור לי למה כי ישר נרדם על הספה, התעורר רק אחרי שהילדה כבר ישנה. אנחנו ממשיכים לא לתקשר, הוא בשלו, אני בשלי ובטיפול בילדה, קניות, בית וכל השאר... ועכשיו זהו, החלטתי, די עם זה. לא?
ומאחלת שיהיה טוב בכל מה שתבחר. לכל אדם יש את הזכות לחיות חיים מלאים, ללא תחושת פספוס. אם אפשר לשנות, מצויין. אם לא - אז נפרדים ופותחים דף חדש. בקשר לעזיבה של הבית - אסור לעשות את זה ללא ייעוץ משפטי. אני לא מבינה הרבה אבל לפי מה שהסבירו לי, זה נחשב "אשה מורדת" בעיני בית הדין הרבני ועלול להיות כנגדך בהליכי הגירושין. שוב, לא מבינה בזה הרבה, ממליצה מאוד להתייעץ. במידה והחלטת שזה הצעד הנכון, תתייעצי אפילו בטלפון עם ארגונים כמו נעמת וויצ"ו.