מרגישה הכי טיפשה שבע
New member
מה יהיה איתי...???...
בוקר טוב לכם. אני אחת מכאן, אבל מעדיפה לא להחשף. הסיפור הוא ארוך, והוא עליי ועל האבא של הילדה שלי. אנחנו נשואים קצת יותר משנתיים, ביחד קצת פחות מ10 שנים, יש לנו ילדה בת שנה וחודשיים כמעט. עד כאן הכל טוב ויפה, הבעיה היא בכך שאנחנו לא ממש משפחה, או לפחות לא משפחה כפי שאני רואה את זה. כל השנים שאנחנו ביחד זרמתי עם הקשר, עם הרצונות שלו, פירגנתי, תמכתי ונתתי הכי חופש שאפשר (יציאות עם חברים, זמן לבד עם המשפחה שלו וכו'). וכאן כנראה האשמה שלי בכשלון של היחסים, כי אני זו ששיחררתי אותו ואני זו שנשארתי חזקה והמשכתי לעשות הכל לבדי. והטיפשות שלי, אלוהים, הוא רצה לקנות דירה, אני הייתי נגד, אז הוא חיפש ואני רק באתי לראות ואז עם הלחץ של ההורים גם קנינו דירה. בשביל המשכנתא היה צריך להיות נשואים, אז התחתננו, וגם את כל ההפקה של החתונה לא רציתי, אז רק הופעתי להצגה. כן כן הצגה, כל זה היה שוב בלחץ של ההורים. וכל הזמן בתומי חשבתי שאנחנו נהיה משפחה "כשנהיה גדולים"... ואז היה הריון, זה היה הריון שלי בלבד, הוא לא תמך, לא פירגן, לא היה שם בשבילי, אבל שוב הייתי חזקה ושיכנעתי את עצמי שכשהיא תוולד יהיה יותר טוב, אנחנו נהיה משפחה... וגם זה לא קרה... ועכשיו, שנה אחרי, אני לא רואה שום דבר, שום התקדמות לשום מקום, אנחנו לא משפחה, הוא חי עם עצמו, הוא עסוק בעיסוקים שלו, הוא עסוק באמא שלו, בחברים שלו. הוא יוצא, הולך, לא מדבר, לא מתקשר. לי נשבר, אני רוצה משפחה, לא רוצה לגור כשותפים כזרים באותו בית. זהו, אני רוצה לעזוב את הבית, את המשחק הזה במשפחה. השאלה הגדולה היא איך עושים את זה, לבד עם ילדה קטנה ובלי הרבה אפשרויות כלכליות... אבל אני אהיה חזקה עם עצמי, כהרגלי, אני לא אשבר ואני אהיה בסדר, נכון?... (סליחה על האורך, רק רציתי לשפוך את הדברים החוצה... תודה לכם על היותכם כאן...)
בוקר טוב לכם. אני אחת מכאן, אבל מעדיפה לא להחשף. הסיפור הוא ארוך, והוא עליי ועל האבא של הילדה שלי. אנחנו נשואים קצת יותר משנתיים, ביחד קצת פחות מ10 שנים, יש לנו ילדה בת שנה וחודשיים כמעט. עד כאן הכל טוב ויפה, הבעיה היא בכך שאנחנו לא ממש משפחה, או לפחות לא משפחה כפי שאני רואה את זה. כל השנים שאנחנו ביחד זרמתי עם הקשר, עם הרצונות שלו, פירגנתי, תמכתי ונתתי הכי חופש שאפשר (יציאות עם חברים, זמן לבד עם המשפחה שלו וכו'). וכאן כנראה האשמה שלי בכשלון של היחסים, כי אני זו ששיחררתי אותו ואני זו שנשארתי חזקה והמשכתי לעשות הכל לבדי. והטיפשות שלי, אלוהים, הוא רצה לקנות דירה, אני הייתי נגד, אז הוא חיפש ואני רק באתי לראות ואז עם הלחץ של ההורים גם קנינו דירה. בשביל המשכנתא היה צריך להיות נשואים, אז התחתננו, וגם את כל ההפקה של החתונה לא רציתי, אז רק הופעתי להצגה. כן כן הצגה, כל זה היה שוב בלחץ של ההורים. וכל הזמן בתומי חשבתי שאנחנו נהיה משפחה "כשנהיה גדולים"... ואז היה הריון, זה היה הריון שלי בלבד, הוא לא תמך, לא פירגן, לא היה שם בשבילי, אבל שוב הייתי חזקה ושיכנעתי את עצמי שכשהיא תוולד יהיה יותר טוב, אנחנו נהיה משפחה... וגם זה לא קרה... ועכשיו, שנה אחרי, אני לא רואה שום דבר, שום התקדמות לשום מקום, אנחנו לא משפחה, הוא חי עם עצמו, הוא עסוק בעיסוקים שלו, הוא עסוק באמא שלו, בחברים שלו. הוא יוצא, הולך, לא מדבר, לא מתקשר. לי נשבר, אני רוצה משפחה, לא רוצה לגור כשותפים כזרים באותו בית. זהו, אני רוצה לעזוב את הבית, את המשחק הזה במשפחה. השאלה הגדולה היא איך עושים את זה, לבד עם ילדה קטנה ובלי הרבה אפשרויות כלכליות... אבל אני אהיה חזקה עם עצמי, כהרגלי, אני לא אשבר ואני אהיה בסדר, נכון?... (סליחה על האורך, רק רציתי לשפוך את הדברים החוצה... תודה לכם על היותכם כאן...)
