כמו שאמר אלדד, היא חירותו של המשורר להפליג במטפורות למשל גם כשהן נוגדות את המציאות (העובדות) או, למשל, חירותו של מתרגם השירה להתרחק מהמקור, למשל למצוא מטפורה חלופית כדי לשמור על החריזה ועל המקצב.
נראה לי הכי קרוב לכוונת המקור (כמובן וברור שאין לי את *כל* המקור שלך לפניי). ואולי כמה שיפורים קלים (וגם, כאמור, צריכים להתחשב במגבלותיי בהעברת הבנתי את המשפט בכתב): ייתכן שהרעיון מוצג כאן בצורה קיצונית וחייבים להתחשב במידת חירותו של שייקספיר כמשורר. ואולם העיקרון נשאר תקף.
מדובר בהתייחסות שלנו לחופש האומנותי שלו. השאלה אינה אם אנחנו מאשרים או לא, אלא אם אנחנו מקבלים את החופש האומנותי שלו ונותנים לחופש הזה תוקף. אין פה משא ומתן בינינו (או בין הכותב) לבין שייקספיר. אלא רק האם אנחנו מקבלים (ואיך אנחנו מסבירים) את מה שהוא עשה עפ"י קונוונציות מסויימות.
"לאפשר לו את חירות המשורר" נשמעת לי מדויקת יותר (כמובן ששייקספיר כבר מת והחירות לא תעזור לו, אבל אין בכך כלום. שלילת החירות כאן תתבטא בכך שפן מסוים ביצירתו יוקע על ידינו).
One might object that in this instance the concept of making oneself miserable is taken to extreme, but we must grant Shakespeare some poetic license. The principle remaiins valid.
כתבתי - אתם יכולים למחות על כך שדוגמה זו מראה בצורה קיצונית מדי איך אדם מביא את עצמו לידי אומללות, אבל עלינו להעניק לשייקספיר קצת חירות פואטית. העיקרון נשאר תקף.