מה זה מסטר ?

[מריושי]

אני בכלל יודע ש

מאסטר זה תואר שניתן לאנשים דאן 7-8 דרך הפדרצה הסינית לאומניות לחימה מתקימת גם כל כמה שנים אליפות עולם בקונג פו למאסטרים וגראנד מאסטרים (דאן9 נדמה לי) שבתחרות כל משתתף מבצע פורום מסגנון או משהו דומה לענין (אני לא סגור על הפרוצדורה)

 

[דוד כפרי]

אבל בשיטות הסיניות בכלל אין דאן-ים

לפי מה שאני יודע, בשיטות הסיניות המורה שלך מסמיך אותך ללמד - או שלא. אם הוא חושב שאתה מספיק טוב, הוא ייתן לך תעודה שאומרת שאתה מאסטר - ובד"כ זה רלוונטי רק לשיטה שאותה הוא מלמד, ורק לגבי התלמידים שקשורים אליו. כך, לדוגמא, ניר מלחי הוא מאסטר (כי המורה שלו נתן לו תעודה שמעידה על כך), והוא ראש השיטה בארץ (כי המורה שלו קבע שמישהו צריך לקחת על עצמו את התפקיד, וניר נראה לו האיש הכי מתאים) - אבל הוא מאסטר רק לתלמידים שלו, ומי שאיננו תלמידו יכול לעשות (ועושה) מה שבא לו, בלי להתחשב בכך. "הפדרצה הסינית לאומניות לחימה"? מה זה? מתי זה הוקם? ודאי שזו לא הגישה המסורתית - הרי בסין שלפני מאה שנה לא היו פדרציות כלל! חוץ מזה, איך אדם שאינו מכיר את השיטה שלי, יכול לשפוט מה רמתי בה?

 

[דוד כפרי]

שכחתי לציין - כתבתי על ניר מלחי כי

הוא המורה שלי, ואני מכיר את הפרוצדורה בשיטה שאני לומד. לגבי שיטות אחרות - אני רק שואל...

 

[G.G]

תגובה !!!!!!!

בקונג פו מסורתי אמיתי סיני אין דרגות ואין דאנים!!!!!!1 רק עכשיו עושים את זה עם דרגות לקחו את זה משיטות יאפניות !!!

 

[זנב שועל]

מאסטר סיני

חד משמעית אין באמנויות לחימה סיניות מסורתיות מושגים הלקוחים מעולם הקרטה (אשר ממש שנוא על הסינים). כך שאם משהו מתהדר בתארי "דאן" או בחגורות כאלה ואחרות אינו למד בבית ספר סיני. הפדרציה הסינית לאמנויות לחימה(?), איזה פדרציה ומה כתובתה, בודאי שאין בסין שום פדרציה המסמיכה משהו בתארי "דאן". חד משמעי, אין !!! אם מישהו הביא נייר כזה או אחר ממישהו, הנייר שווה או לא שווה כמו כל נייר של כל אדם. המורה של ניר מלחי למשל, גלוי, מוכר וידוע והסמכתו "כשרה" על פי הקרדיט, ההכרה והנסיון העומד לזכות של רב המורים וונג פולאי. לא קיימים שום תחרויות בסין, טאיוואן או הונג קונג ל"דאני 9 " כי המושג לא מקובל ולא בשמוש באמנויות סיניות. אגב "מאסטרים" כמאסטרים הם אנשים בוגרים ואינם מתחרים !!! יכול להיות שהנך מתכוון לתחרויות אמריקאיות בהם כל דבר אפשרי, פרט לאמנות לחימה מסורתית.

 

[מריושי]

אני אברר את הענין עד הסוף ו

אחזיר הבהרה בענין בקרוב עם הפניות

 

[Zeev Foux]

שועלון ידידי (וגם לדוד)

ראשית, את ההגדרה למונח מאסטר שרשמתי לעיל המצאתי אני, מתוך נסיוני המוגבל מאד. מתוך ראיה של כל האנשים הנקראים או מתקראים בתואר מאסטר, נראה לי שלמונח זה אין שום משמעות לדי מי שאינו בבית הספר, או כמובן תלמידו האישי של המורה. על מנת להבהיר, אני מדבר על תואר (שנובע מביטול האגו של התלמי בפני המורה) ולא על דרגה זו או אחרת. שנית, החל מלפני שנתיים (כמדומני, אולי יותר) ההתאחדות הסינית לאומנויות לחימה (בסין וגם בטאיוואן) התחילה להעניק דרגות הנקראות "דואן" (המקבילה הסינית לדאן) למורים החברים בשורותיה, לאחר "מבחן/תצוגה" מול פאנל מורים בכירים. (אולי אני אכתוב מאמר יום אחד על היפניפיקציה של שיטות הלחימה הסיניות ) המטרה הכללית היא ליצור מערכת כללים ברת פיקוח, בעיקר לקראת האולימפיאדה בביג´ינג, בה הוושו יהפוך לספורט אולימפי, אך גם כתוצאה מלחצים פוליטיים אחרים. מורים רבים מעדיפים להתעלם משיטת פיקוח זו, אם כי ישנם רבים שאכן "נרשמים" כבעלי דואן זה או אחר. (דואן = דרגה, שלב) לפי מיטב ידיעתי (ואני באמת לא בטוח) ישנן שלוש דרגות של מורים המוכרים על ידי ההתאחדות הטאיוואנית, כלומר הדרגה הגבוהה אותה מעניקה ההתאחדות היא דרגת "סאןדואן" או דואן שלישי. חוץ מזה שמבחינה היסטורית, המערכת השאולינית העניקה דרגות שונות של התמחות לנזירים, בתקופות שונות של קיום המנזרים. לי ידוע על שתי מערכות דרגות שכאלו, מערכת בת תשע דרגות ומערכת בת שמונה עשרה דרגות. עם זאת, חשוב לציין כי הדרגה לא התקראה "דואן". ולא כינו את המדורגים על פי מספרים. הדבר דומה היה יותר לדרגות צבאיות (טוראי, טר"ש, רב"ט, סמל וכד´) כלומר עם כינויים שונים לכל דרגה, כינוי הנושא קונוטציה של מעמד וכבוד.

 

[זנב שועל]

נושא הסינים - וושו

זאב ידידי, למיטב הבנתי הנך מדבר רק על נושא ה"וושו" שהנו הצד המודרני, הרץ לאולימפיאדה כעוד ענף ספורט !!!! זה רק הלחימה המודרנית הסינית המובלת על ידי השלטונות הקומוניסטים, ואינו נכלל בהגדרה של אמנויות סיניות מסורתיות. אבל גם הם לא מדברים על דבר המזכיר יפנים, רק על דרוג זה או אחר של מורים. לא בטאיוון לא בהונג קונג וגם לא בסין במערכות של המורים הזקנים "ידענים" אין שום מושג של חגורות ו"דאנים". ה"וושו" הנו תנועה כמו הטאי קוון דו המודרני אשר השיג הכרה אולימפית ואשר אינה דומה לעושר של מקצועות הלחימה המגוונות של קוריאה. יש "פלסטיקיזציה" של המקצוע לצורך תחרות, דבר שמקובל רק על חלק מהציבור הדוגל בספורט במקום מסורת (מדובר בצעירים המתחנכים בחממות לספורטאים). הידענים האחרים ממשיכים במסורת, ללא עניין ממשי בספורט.

 

[דוד כפרי]

אבל "מאסטר" יכול להיות גם בסגנון

לא סיני - ואני מתכוון ל"מאסטר" במובן הרחב של המילה, למישהו שהוא באמת מורה לחיים. אז מי הוא "מאסטר" עבורכם? למי אתם (אישית) הייתם קוראים "מאסטר"? איזה תכונות צריכות להיות לאדם כדי שתתנו לו את המתואר הזה? ועוד שאלה אחת: האם אפשר שיהיה לאדם יותר ממאסטר אחד?

 

[זנב שועל]

מאסטר לחיים

דוד, מאסטר לתחושתי אינו המונח הנכון. מורה דרך, סנסי (מי שצעד לפני בדרך) הוא המושג המדוייק. מורה דרך זה אדם בעל נסיון חיים, בעל ידע אמיתי באמנויות לחימה אשר דרך חייו הובילו אותו לעמדה שהוא מוקף אנשים אשר התחנכו לאור תורתו, והנסיון המצטבר של הקבוצה הובילה אותם למסקנה השכלתנית שהוא, הסנסי, מיעץ ומכוון בדרך הנכונה. דרכים אחרות יובילו לכת!!! או לבאבות למיניהם, שאין לי דבר נגד או בעד, אבל זה חיפוש אחר פסל שיתן לי עצות "מן אללה" וינקה אותי מהצורך לחשוב ולהחליט ולהיות אחראי למעשי. אמנות לחימה נלמד ברמה הגבוה מאדם אשר מיעץ מכוון על פי נסיון חייו ואשר בונה את אישיות חניכיו דרך דוגמא אישית ואחריות ומתן כלים שימושיים להתמודדות עם חיי היום יום. לדעתי, מורה דרך אמיתי אינו בונה תלות, הוא מעצב אישיות עצמאית אשר מסוגלת לעמוד עם שתי רגליו על הקרקע, ולהתמודד עם תוצאות החלטותיו. כנס לבית ספר לאמנוית לחימה התבונן ותדע מי המורה.

 

[דוד כפרי]

זו נקודה חשובה מאוד!

מה ההבדל (אם יש?) בין "מורה דרך", כמו זה שעליו דיברת, לבין מנהיג של כת? מה ההבדל (אם יש?) בין בית-ספר לאמנויות לחימה לבין כת? אולי צריך לפתוח שרשור חדש לדיון הזה?

 

[אבשלו]

המממ....

בוא נתחיל שמורה ישים את את הדגש על התלמיד (ואם לתת דוגמא אישית המורה שלי אמר לי "אני לא קיים רק אתה חשוב בתהליך הזה" כמובן שהוא התכוון לתהליך האישי שלי") בעוד שמנהל כת יתנהג כמנהל כת כלומר הדגש יהיה על הערצת הראש

 

[זנב שועל]

מאסטר כן או לא

דוד, דלית ומתיחסים יקרים נוספים, כת בעיני היא מסגרת מגבילה וחוסמת שראש הכת דעגתו ליבוי ההערצה והתלות. אין דבר מרוחק יותר ממסגרת של דוג´ו (המקום בו לומדים את הדרך). בית ספר לאמנויות לחימה קיים כדי ללמד, לאמן, להדריך ולהכשיר את המעוניינים בכך להתמודדויות בחיי יום יום. רוני קלוגר בקורסי המדריכים והמאמנים שלו תמיד מדגיש את חשיבות היכולת לתת, להעניק לאחרים ולשאת באחריות לתוצאות המתן הזה. יש לו הרצאות מאד מעניינות בנושא. הוא מדגיש כי אין קשר בין יכולתו האישית של הפרט ליכולתו להעביר לאחרים את קישוריו. היכולת להעביר תורה לאחר היא מיומנות נפרדת ולא כל אמן דגול מוכשר לתת מידיעותיו לאחרים. באופן עקרוני אני מאד מתנגד לכל דבר הקשור בכת,ולהערצת מנהיג זה או אחר! מורה טוב זוכה להוכרה, אהבה ודאגה מצד חניכיו, מורה אשר זכה לכך כנראה ראוי לכך. יש בבתי ספר לאמנויות לחימה מושגי יסוד אשר הם חינוך בסיסי: 1. גירי (מחויבות ללימודים, למסגרת לדרך שלך) 2. יחסי קוהאי -סמפאי (בכיר - זוטר) 3 הכל מתחיל ומסתיים בדרך ארץ. ועוד...... כללי התנהגות\נימוס אלה אינם מגבילים או יוצרים תלות, הם מסדירים את חיי הבית ספר. במילים פשוטות תקשיב לבכיר ממך מהסיבה הפשוטה כי הוא יודע וראה יותר. הכל ניתן לשאול בנימוס הראוי. אם אינך לומד, משקיעה תשאר במקום, אם תתאמץ, תשקיע תקבל ותתן, תתקדם ! הכל פתוח לכולם, חניך יכול ללכת או להשאר, הדרך אל הידע בהישג יד אתה רק צריך להתמיד ולהשקיע בלימודים. תבחר את המורה שיש לו את הידע ואת היכולת להעניק לחניכיו לאורך זמן בשיטתיות ובגוון הראויים. בחן את המורה על פי אותם פרמטרים שהוא בוחן אותך, ידע, התמדה, מחויבות ואנושיות.

 

[בן טל-שחר]

הערה קטנה...

"יש בבתי ספר לאמנויות לחימה מושגי יסוד אשר הם חינוך בסיסי" וכאן התייחסת לכמה דברים חדשים עבורי (... טוב, אינני יודע יפנית...): 1. גירי 2. יחסי קוהאי סמפאי 3. הכל מתחיל ומסתיים בדרך ארץ (זה היה פחות חדש עבורי...) סבבה, על הכייפאק, אבל אני לא עומד מאחורי הדברים. לא מכיר מי יודע מה את המושגים האלה בהקשר של בית-ספר לאמנות הלחימה, למרות שמכיר אותם (כלומר, שמעתי עליהם) בהקשרים אחרים. "גירי" - אין לאף אחד מחוייבות כלפי או כלפי בית-הספר או כלפי ה"שיטה" (מה זה???), מלבד מאשר המחוייבות שהוא בחר בה ובהן צדקי שמחוייבות זו היא פרטית שלו - ואין זה מענייני וגם לא יכול להיות מענייני!! אבל איך אומר דוד, זו רק דעתי... "יחסי קוהאי-סמפאי" - הלו?!?! אני בכיר יותר ממישהו?! כן, ברור, בתחום מסויים יש לי רמת מיומנות גבוהה יותר, אבל: - זה לא גורם לי להיות מעליו בשום צורה - בתחומים אחרים הוא מכניס אותי לכיס הקטן ואוכל אותי בלי מלח - גם בתחומים בהם אני כאילו "יותר טוב", זה לא מוחלט (שום דבר לא מוחלט). מה, אני ראוי לכבוד?! למה?!?! בסדר, נניח שאני ראוי לכבוד. סבבה. מה זה קשור אלי?!?! זה קשור אל מי שמרגיש שאני ראוי לכבוד. זה לא קשור באמת אלי אלא אליו - להרגשה שלו!! אבל זו רק דעתי... וכאן אני מבקש להדגיש במיוחד את המלה "רק"!!! אישית, אני לא מי-יודע-מה מחשיב דיעות, לא שלי ולא של אף אחד אחר. דיעה, מעצם טבעה, היא כבר שגויה. ולא יתכן אחרת (אבל זו רק דעתי...). "הכל מתחיל ומסתיים בדרך ארץ" - אני חושב שבהודעה התוקפנית-משהו הזאת כבר הדגמתי את העדר דרך הארץ שלי... וברצינות, מהי דרך ארץ במקום שבו אין אגו? יפה - זוהי הדרך ארץ שבפניה אני מוכן להרכין את ראשי! דרך ארץ שקיימת במקום נטול אגו (ולפיכך נטול פחד ורגשי נחיתות או הערכה הנובעת משיפוט שלילי/חיובי), זה דבר נפלא, אבל זה לא חוכמה, כי כל דבר במקום שאין בו אגו הוא נפלא... חשתי ממש כעס ותוקפנות ביחס לחלק ההודעה שאליו הגבתי. אני לא רואה הבדל גדול מדי בין כת לבין האופן שבו תלמידים מסויימים בוחרים לפרש את העקרונות שהוצגו בהודעה כ"גירי - יחסי קוהאי-סמפאי - דרך ארץ". ואם אני צודק, זה די חבל, לא?! באהבה, בן

 

[זנב שועל]

תגובתך בן ../images/Emo8.gif

נהניתי מתגובתך, אחלה !!! לדעתי הצנועה, בין משמלמדים ומשהתלמיד מחליט או מסוגל לקחת\לקבל יש לרוב פער גדול למדי. עם השנים (במידה והתלמיד יתמיד\המורה יהיה מסוגל ללמדו) הדברים ישתפרו. כל אחד חופשי כמובן את מה וממי הוא מקבל זה לא משנה עובדות או אמת. הרצון להגיע ל-EGOLESS היא מטרה נעלה, חשובה בתהליך הלמידה בכלל (כולנו יודעים שעל כל דבר שיאמר יש מיליון דעות, אך זה לא אומר שמיליון דעות כולן מומכות, מבוססות וריאליות) אך לצער כולנו, הדבר בגדר אידיאל. אם דרכך בן מוכיח עבורך הצלחה, עשיתה זאת, ואם עדיין לא, אז יאללה מקצה שיפורים (לימודים, אימונים וכו´). חפש אנשים שהצלחתם,שרידותם היא עובדה וצריך ללמוד מהם הטוב, גם מהלא מוצלח חשוב ללמוד איך לא לעשות.

 

[דוד כפרי]

לא לגמרי מסכים

אתה לא מרגיש עליון על תלמידיך? מצוין - אם היית מרגיש אחרת, הייתי ממליץ לכל אדם לא ללמוד אצלך... אבל אם התלמידים שלך לא מרגישים שידיעותיך בתחום שהם רוצים ללמוד מספיק עמוקות בשביל שהם יעשו דברים מוזרים כמו לרוץ בחושך, או ללכת אחורה, בשביל ללמוד ממך - הם פשוט לא יקבלו את סמכותך. בטאי-צ´י, לפחות כמו שאני לומד אותו, יש תרגילים שצריך לעשות, בלי להבין (כי ההבנה האינטלקטואלית לא אפשרית בלי החזרה על התרגיל כמה מאות פעמים... או כמה אלפים). למה שהתלמיד יעשה את התרגיל המוזר והקשה הזה? כי המורה אומר לו; למה שהתלמיד יעשה מה שהמורה אומר לו? כי התלמיד מבין שהמורה יודע יותר ממנו, בתחום הספציפי הזה. לכן, בתחום הספציפי הזה, התלמיד צריך להבין שהמורה הוא יותר ממנו (כלומר, יודע יותר), ולכן, כדי להתקדם בתחום הזה, תלמיד צריך לציית למורה. בלי לציית להוראות המורה, התלמיד לא יוכל להתקדם. ואם זה "עולה לראש" של המורה - אוי ואבוי לו! כי המורה הוא זה שהאגו שלו בסכנה, והוא זה שצריך לזכור כל הזמן שהוא לומד מתלמידיו, ולא רק ממוריו. זו "הקטנת האגו" של המורה. זה לא סותר את העובדה שהתלמיד צריך להבין שהמורה "יותר" ממנו - זו "הקטנת האגו" של התלמיד. בלי "הקטנת אגו" אי-אפשר להתקדם - לא באמנויות לחימה ולא בחיים. מחויבות כמה זמן תלמד תלמיד שאינו משלם? שאינו משקיע? שמפריע בשיעורים? שמאחר באופן קבוע, בלי סיבה? שמזלזל בתלמידים האחרים? בך? שפוגע בתלמידים אחרים? שלא מקפיד על הוראותיך (לדוגמא, בנושא היחס לתלמידים אחרים בכיתה; לדוגמא, בנושא בטיחות באימון)? שנראה לך שהוא עלול להשתמש בידע הלחימתי שנתת לו ע"מ לפגוע באחרים, שלא מתוך הגנה עצמית? לא נכון, לדעתי, לומר שתלמיד כזה אחראי לעצמו, ואין המדריך אחראי לו - אם הוא נמצא בכיתה בה אני מלמד, הוא באחריותי - במיוחד אם נראה לי שהוא עלול לסכן תלמידים אחרים שלי! מידת המחויבות של התלמיד מתבטאת בכל הדברים הנ"ל, ובעוד הרבה דברים שונים. מידת-המחויבות מבטאת בעיקר את היחס של התלמיד לעצמו, אבל גם לתחום שהוא לומד, לחבריו ללימודים, למורה שלו, ולסביבה בכלל; לפחות שנים מהנ"ל הם באחריותו הישירה של המדריך. תלמיד השוגה בנקודות הנ"ל, כולן או אפילו רק אחת מהן, חייב לקבל "תיקוני דרך" מהמורה שלו, כי אחרת הוא מפריע לכל מי שמסביבו, ובסופו של דבר גם לעצמו, להתקדם. גם באמנות הלחימה, וגם בחיים. וכמובן שזו רק דעתי...

 

[בן טל-שחר]

נכון מאוד, אבל!...

אני, אישית, מעולם לא נתקלתי בתלמיד שהפריע בשיעורים, עשה בלגן וכולי... כולם מתנהגים למופת. מעולם לא נזקקתי להרצות לתלמידים על "דרך ארץ" או משהו בסגנון. אני מסכים כמעט עם כל מלה שכתבת בהודעתך, אבל במקרים המעטים שבהם תלמיד פוטנציאלי מסויים זוהה על ידי כבלתי-מתאים מבחינת כנות הכונות שלו, העפתי אותו עוד לפני שהוא העלה על דעתו להירשם לשיעור נסיון... זה מובן מאליו, לא? שלך, בן

 

[aiki-freak]

שאלה...

האם צריך "להעיף" תלמיד ש"נראה"שהוא עלול לעורר בעיות או שמא דווקא תלמיד כזה יפיק את המירב מלימודיו? (במידה והוא אכן לומד). אני בעצמי מתחבט בסוגייה הזו ואני מניח שכל מקרה לגופו... אבל עדיין...לאייקידו יש מסר חברתי מאוד עמוק ויש לו השפעה מבורכת על כל מי שלומד אותו ברצינות...האם יש לנו זכות למנוע מראש מאנשים "לשתות מהמעיין" רק בגלל שהם לא כל כך נראים לנו? או שמא דווקא במקרה כזה אנו יותר מחוייבים לנסות לחולל שונוי חיובי? מה דעתכם? האם לא כדאי אפילו לנסות?

 

[בן טל-שחר]

בהן צידקי, לא יודע!

אני באמת לא יודע... קשה לי נורא לענות על השאלה הזאת. אבל אני אנסה להגיד מה בדרך כלל אני עושה, למרות שאני בכלל לא בטוח שזה "בסדר" או "נכון" (מודה). תראה, במובנים מסויימים יש לי סבלנות אין סופית ממש, אבל במובנים אחרים אני מה-זה חסר סבלנות. כשמישהו רוצה ללמוד, להבנתי, אני אאפשר לו. שום דבר כמעט לא ימנע מאיתנו להעביר למידה זה אל זה. עוד לא נתקלתי במצב בו רצון אמיתי ללמידה לא יכול היה להתממש עקב בעיות טכניות, כגון קשיי למידה, בעיות כספיות וכולי. אבל כשאני מבין שמישהו לא רוצה ללמוד, בחיי שאין לי סבלנות בשבילו. אולי בגלל זה אני לא מלמד ילדים ונוער (חוץ מכמה נערים יוצאי דופן, כגון עידו טסלר). אין לי כוח לדברים האלה, פשוט אין לי. אולי אני בוחר שלא יהיה לי, בוחר מתוך התפנקות להתעסק רק עם העילית ועם האיכותיים ביותר (ואכן, אני נהנה ומתענג-ממש על תלמידים איכותיים מאוד... בחיי, יש לי תלמידים מדהימים אחד אחד! ואני מה-זה נדהם ומלא הכרת תודה על כך בכל פעם מחדש!). אף פעם לא אמרתי למישהו "לך מפה, לא רוצה ללמד אותך", אבל לפעמים לא צריך להגיד במלים. קרה פעם שהרגשתי שאני "הודף" מישהו שלא נראה היה לי והוא דווקא התעקש ונשאר ובסוף התגלה כתלמיד מדהים, אבל זו בדיוק הנקודה: אני רוצה לקוות שהסינון הכמו-פאסיבי שלי מפקח על עצמו ומאפשר לזרימה הטבעית של הדברים להתקיים, כלומר שמי שצריך ללמוד - ילמד, בדיוק כמו שמי שצריך להגיע אלי - יגיע. האם אני מצליח בכך? לא יודע, אני באמת מקווה שכן, אבל בהחלט יתכן שלא! פשוט לא יודע, באמת! שלך, בן נ.ב. קראתי את ההודעה שלי לפני שליחתה ואני רוצה להגיד שבהחלט יכול להיות שאני טועה ומגזים ושיש יותר מקרים מכפי שאולי נדמה לי, שבהם אני "מפשל" בקטע הזה. אני כותב "מפשל" במרכאות כי אני עושה כמיטב יכולתי ושלם עם כך גם כאשר "מיטב יכולתי" רחוק מלהיות מושלם.

 

[דוד כפרי]

תלמידים בעייתיים

המורה שלי, ניר מלחי, אמר לי לפני כמה שנים שכאשר הוא ראה אותי בפעם הראשונה, נכנס לשיעור הטאי-צ´י הראשון שלי, הוא נתן בי מבט אחד וחשב: "האיש הזה לא מתאים לטאי-צ´י. הוא יבוא לשיעור או שנים ויעזוב". הוא הגדיר את העובדה שאחרי כמה שנים עדין הייתי הגיע לשיעורים - "הפתעה". העובדה שהצלחתי להגיע לרמה סבירה להדרכה, היתה בעיניו מפתיעה עוד יותר. אני עדין מנסה להמשיך להפתיע אותו..

אבל הסיפור הזה רלוונטי כי הוא מזכיר לי, בכל פעם שמגיע אלי תלמיד בעייתי, שגם אני הייתי פעם כזה. אני משתדל לתת לכל אחד סיכוי, מעולם לא הרחקתי אדם שהגיע אלי מרצונו, וחושב כל הזמן איך לעזור לתליד להבין איזו עבודה עליו לעשות עם עצמו כדי להתקדם. לעשות פחות מזה, נרה לי כמעילה באמון שנתן בי האיש שעשה כך איתי.