זן-
קצת קשה להגדיר את המונח "זן" כי קשה להגדיר את הלא מוגדר. זן בעצם יוצא כנגד כל ההגדרות. הוא נגד השפה, התבניות, התוויות והסימנים. הזן מפקיע את משמעותו של כל דבר כדי לאפשר לו לחזור להיות טבעי ולא מסומן. בקיצר, זו השקפת עולם או תורה שבאה מן המזרח שהמטרה היא הארה, והארה מתרחשת כאשר האדם מפסיק להיצמד לסימבולים של העולם החיצון וחוזר להיות הוויה נקייה וטבעית. יש משפט זן שאומר "לפני שהתלמיד מתחיל ללמוד את הזן, השמיים הם עבורו רק שמיים וההרים הם רק הרים. כשהוא מתחיל ללמוד זן ולהתעמק, הוא מגלה שהשמיים אינם שמים וההרים אינם הרים. כשהוא מגיע להארה ומסיים את לימודיו השמיים הם שוב שמים וההרים הם שוב הרים." כך לומדים זן, מתעמקים בפארדוקסים, בסתירות שההיגיון לא יכול לישב, בחידות שלא מובילות לשום מקום, עד שהשכל ההגיוני מתייאש ונוטש, וההכרה יכולה לשוב לאחדות הגדולה. כל מטרתו של השכל להפריד, לנתח, להגדיר, לקשר. הזן פועל בדרך ההפוכה, הוא מלמד שכל הקיום הוא אחדות גדולה, ולפרטים אין שום משמעות בפני עצמם, או יותר נכון, אין להם שום משמעות שהתודעה האנושית מנסה לייחס לה. העולם הוא מה שהוא, בין אם נקבל זאת או לא. הזן אומר שהקיום הוא אשלייה, אין כלום ואין משמעות לשום דבר. העולם הזה הוא הולוגרמה שנוצרת מהתפיסות שמקובעות במוח שלנו, התפיסות שהזן מנסה לעקור. הזן מתייחס לנצחי, למוחלט, לא ליחסי ולדואלי. אושו נתן פעם דוגמא יפה. הוא אמר שאדם שהולך ורואה פרח, אומר בראשו "הנה פרח" ובכך מגדיר אותו כארוע שגרתי שחוזר על עצמו אינספור פעמים. אלא שהרגע הזה יחודי ולא יחזור יותר. כל פעם זה פרח אחר, עם איכות אחרת וניחוח אחר במקום אחר ובשעה אחרת של היום, באור אחר וחוויה שונה לגמרי. המילה "פרח" עיקרה מהארוע את כל החיוניות שלו והפכה אותה למשהוא אפור, שגרתי ומת. הזן הולך נגד השפה כי היא הופכת את מה שיחודי וחד פעמי לדבר שגרתי וצפוי שחוזר על עצמו. אומני זן שואלים את תלמידיהם כל מני שאלות אפסורדיות כמו "מה הוא צליל מחיאת כף יד אחת בלבד" או "אם עץ נופל ביער ואין מי שישמע אותו, הוא עדיין משמיע קול נפילה?" שאלות שבהן הם צרכים להתעמק עד שיתיאשו וינטשו את דרך השכל ויגיעו לדרך האמת. הזן דוגל בחוסר מאמץ. כשאתה רק מתקיים, ולא מתאמץ לעשות דברים כדי להתקיים, אתה נעשה אחד עם הבריאה, טבעי ואמיתי. הזן הוא הקסם של הקיום הפשוט, של חוסר המאמץ.