אני מסכימה לגבי היחס המוטעה לגבי
בעלי חיים למעט בני האנוש. אני מתעבת את רעיונות דקארט וקאנט לגבי המכאניזם שלהם, וגם מאמינה, שבתור יצורים שונים, אולי אף פעם לא נוכל להבין את מודעותם, את צורתה, מחשבתם, שפתם. עם זאת, קשה לי להתעלם מהאמונה ששוכנת בי בכל זאת, שקשה לה לתאר כלב נניח, במצב בו הוא בוחן את סביבתו ביחס אליו, מודע לאנושיות ומהותה, מודע למהותו שלו ותוהה על כך. אולי אכן הההבדל העיקרי הוא בצורה. ובכלל, כשאנו אומרים "הבדל" זה גם נובע מיומרה כלשהי להיות רמים יותר, הרי שגם אנו בסך הכל בעליי חיים! ולמרות "תבונתנו" או אולי בזכותה, אכן הרסנו יותר מכל בעל חיים אחר. אז מה טוב האדם מן הבהמה? אני אומרת שטובה הבהמה מן האדם. אך - אני שמחה על היותי מודעת לקיומי הצר ועל יכולתי לתהות עליו ועל אופן קיומם של יצורים אחרים, ושל העולם בכלל. בין אם יש את היכולת הזו ליצורים אחרים או לא, אני שמחה בשביל עצמי, פשוט כי ככה נולדתי - לכן גאה אני לא יכולה להיות, לא יצרתי את עצמי, אלא אם כן אני יוצרת את עצמי מחדש (דבר אשר אני מנסה לעשות). ושוב, אם יתגלה לנו באיזושהי דרך שגם בעלי חיים אחרים תוהים על דברים כמונו, מצד אחד אתעצב, כי זהו סבל נורא להתעמת מול הקיום האבסורדי הזה, ומצד אחר אשמח - כי זו גם מתנה מאין כמוה.