יהודיה גאה 91
New member
מה אתם חושבים על זה??
קראתי את זה ב"חברים מקשיבים": גם אני, גם אני הייתי שם.. זה התחיל שעליתי לכיתה י', ילדה בת 15.. הכרתי אותו דרך שיחת ועידה באינטרנט.. דרך חברה שלי.. הוא היה בתחילה כל כך מצחיק וחמוד.. במיוחד אחרי שהתחלנו כבר לדבר הרבה באייסיקיו ובטלפון, ולאט לאט התחלתי להכיר אותו יותר, והרגשתי שהתחיל להיווצר סוג של קשר ידידותי, אבל ברור היה לי שרואי הוא ידיד שלי בלבד.. לא יותר מזה. ולכן לא הייתה לי התנגדות כאשר הועלתה ההצעה שניפגש כי גם ככה באותו יום הייתי אצל חברה שלי שגרה ברחוב הסמוך לשלו.. וכך נפגשנו לראשונה.. ווואוו! לא כך דמיינתי אותו, גם חמוד גם מצחיק ועכשיו בנוסף לכך- חתיך! איזה כיף זה! כך חשבתי לעצמי.. הוא באמת היה חתיך.. עיניים כחולות זוהרות, שיער שחור, גבוה, רזה - ממש אידיאלי!... השיחה בינינו קלחה וזרמה אך שוב "רואי ואני רק ידידים" כך טענתי.. אולי כדי לשנע את עצמי ואת סביבתי.. למרות שכל חברותיי לא שמעו לטענותיי ולא הפסיקו להגיד "שני, זה כלכך ברור שרואי דלוק עלייך" או "ראית איך הוא הסתכל עלייך?!" ואני בשלי - "מה פתאום! רואי ואני רק ידידים..." אבל, למרות כל הפצרותיי, לילה אחד קיבלתי הודעה מחבר שלו שאומרת "שני, רואי פה לא מפסיק לדבר עלייך, הגיע כבר הזמן שתפסיקו להתכחש לזה.. ושתשימי לב שהוא אוהב אותך!" מה?! הייתי בהלם! אני לא מאמינה!! רואי?! אוהב אותי?! וואי.. נשמע ממש כיף!! רואי אוהב אותי!!! בתכלס גם אני לא האמנתי לעצמי שאנחנו "רק ידידים"... וכבר יומיים לאחר מכן התפתחה לה שיחה רצינית של "האם נהיה חברים?" "האם זה מועיל וטוב?" אני חשבתי שנהיה חברים לכמה זמן, אתם יודעים, זה לא שאנחנו הולכים להתחתן או משו.. סתם.. למה לא?!.. ורואי לעומתי היה יותר רציני ממני וחשב שנהיה חברים בתנאי שבאמת נעלה אחד את השני ובעזרת ה' יש מצב שעוד 4 שנים ככה- נתחתן, בע"ה... אז זהו, החבר הראשון הרציני שלי ואני החברה הראשונה שלו, נשמע נחמד לא?.. ובאמת כך היה, למדתי להכירו יותר לעומק, הוא כזה אידיאליסט, אמיתי עם עצמו, חברמן, מנהיג ו.. כזה חמוד!.. השיחות שלנו לרוב ארכו שעות, כמוהן גם המפגשים ובאמת שכל יום שעבר אהבתי אותו יותר וזה היה מבחינתנו אהבה כל כך אמיתית, שזה לא כמו כל האהבות שהיו עד עכשיו סוג של תעתוע ושאהבתי להרגיש מאוהבת, אלא, אהבתי אותו באמת! את רואי! וגם הוא מאד אהב אותי ונהנה להיות בחברתי, מה גם שאני התקדמתי בהרבה בחינות, בין השאר מבחינה דתית בזכותו, והוא התקדם ופרח בזכותי. אך תמיד הייתה את השאלה הנוקבת והמדאיגה: "האם קשר בגיל זה הוא טוב?!" הרי אנחנו גורמים רק טוב אחד לשנייה.. ומקדמים אחד את השנייה למקומות חיוביים וטובים והאם באמת זה יכול להצליח?! שהרי ברור לנו ש"אין מצב שניגע!" אבל, מה לעשות, כאשר הרבנים מציעים שלא ואף אוסרים זאת מי אנחנו שנלך נגדם... החלטנו להיפרד... לא ידעתי מה זה יגרור, לא הבנתי עד כמה זה קשה וכמעט בלתי מעשי! כי אנחנו אוהבים כלכך! ואיך אפשר לקטוע זאת?! שאת בתוך זה,זה קשה, וכמעט בלתי אפשרי לצאת מזה שאהבה עודנה שם ובוערת.. וכמו כולם- אחרי שבוע חזרנו.. ושוב, נפגשנו ודיברנו אפילו יותר מבעבר ונקשרנו כל כך! זה היה הרבה מעבר ל"תראו יש לי חבר" כמו הרבה מהזוגות בגיל שלנו, זה היה רציני, זה היה ממש אמיתי! כבר התחלנו לחלום יחד בהקיץ על איך שנתחתן ועל איך יקראו לילדים שלנו.. וזה היה כל כך כיף וחלומי!! עד שיום אחד, או ליתר דיוק לילה אחד הלא יאומן, מה שכל כך רצינו אך היה לנו ברור שלא יקרה-קרה, נכשלנו, נפלנו, נגענו. והרגשות התעצמו וזה היה מדהים, אבל זה היה אסור! וניסינו לשמור שוב, ושוב נפלנו וזה תסכל וכאב.. אני לא האמנתי וגם רואי לא האמין שנגיע למקום השפל הזה!.. ועשינו דברים שעכשיו רק מלחשוב על זה אוחזת בי צמרמורת ופה הדמיון ינחה אתכם כי אני כל כך לא האמנתי שזה יכול להגיע לזה! זה רק אומר שאין אפוטרופוס לעריות, ואם זה קרה לי, שני הבחורה שהתחזקה ממש ושומרת נגיעה, שהיא מדריכה ושתופסים ממנה, ולרואי שהוא הצדיק שבחבר'ה והמדריך האידיאלי, אם אנחנו נכשלנו זה יכול לקרות לכל אחד! כן, אפילו לך! ואת הנעשה אין להשיב והדמעות שנשפכו מציפות ומעציבות בכל פעם מחדש... אחד מהדברים שאני יכולה לעשות, שאני יכולה לתקן הוא במכתב זה שיעבור, להגיד לכולם שזה יכול לקרות לכל אחד, וזה נורא!! ואני מציעה כל כך להישמר מזה! לא להיכנס לזה, כי זה קשה! וכמעט בלתי אפשרי! זה אחד מהניסיונות הקשים! ולמה להיכנס למשהו שגם ככה יגמר כי אמנם ברור שכל מקרה לגופו וגם אני מכירה את הטענה על הזוג שהתחתנו לאחר שהם חברים מכיתה ט', אבל לא כולם ואף הרוב המוחץ לא כך! וזה פשוט ניסיון שלא שווה להיכנס אליו! אני כואבת ומתחרטת כל כך! וחבל לי שבעלי לא יהיה הראשון שאגע ואתרגש בו... ואתם, יכולים לשנות!! בבקשה תמנעו מזה ותראו רק טוב! מבטיחה לכם!! אתם לא מפסידים דבר! בגיל הזה זה הזמן שלכם לחפש ולבנות עצמכם ויש לכם עוד זמן! הקשר שלי ושל רואי כבר היה מאוס עלינו, כבר לא הפסקנו להתווכח כי לא הלכנו בדרך שנכונה לנו ונגררנו למטה והשפענו אחד על השני לרעה, עשינו דברים שמנוגדים לערכינו! ועכשיו הוא, לאחר שנפרדנו, עדיין לאחר שנתיים לא חושב שאני "משהו" בכלל! כי תסכימו איתי שבנים מזלזלים בזה! ולא מעריכים בנות שכך מתנהגות, וכך גם בנות לא יעריכו בנים שמדברים ונראים צדיקים אך בלי ידיעת הכלל הם מתנהגים בצורה שתבייש כל בחור דתי.. ולכן חבל להיכנס לזה! שוב, זה לא שווה את זה! הכאב הזה הוא אמיתי וקשה! לקח לי הרבה זמן וכוחות לצאת מזה מכל הבחינות!.. וזה עדיין לא מספיק... אני הייתי שם ונכשלתי, אני מקווה שאתם תהיו חכמים ממני ותלמדו מהטעויות שלי שאני כל כך מתחרטת עליהם, תחשבו על זה ותשנו! תלמדו מזה!...
קראתי את זה ב"חברים מקשיבים": גם אני, גם אני הייתי שם.. זה התחיל שעליתי לכיתה י', ילדה בת 15.. הכרתי אותו דרך שיחת ועידה באינטרנט.. דרך חברה שלי.. הוא היה בתחילה כל כך מצחיק וחמוד.. במיוחד אחרי שהתחלנו כבר לדבר הרבה באייסיקיו ובטלפון, ולאט לאט התחלתי להכיר אותו יותר, והרגשתי שהתחיל להיווצר סוג של קשר ידידותי, אבל ברור היה לי שרואי הוא ידיד שלי בלבד.. לא יותר מזה. ולכן לא הייתה לי התנגדות כאשר הועלתה ההצעה שניפגש כי גם ככה באותו יום הייתי אצל חברה שלי שגרה ברחוב הסמוך לשלו.. וכך נפגשנו לראשונה.. ווואוו! לא כך דמיינתי אותו, גם חמוד גם מצחיק ועכשיו בנוסף לכך- חתיך! איזה כיף זה! כך חשבתי לעצמי.. הוא באמת היה חתיך.. עיניים כחולות זוהרות, שיער שחור, גבוה, רזה - ממש אידיאלי!... השיחה בינינו קלחה וזרמה אך שוב "רואי ואני רק ידידים" כך טענתי.. אולי כדי לשנע את עצמי ואת סביבתי.. למרות שכל חברותיי לא שמעו לטענותיי ולא הפסיקו להגיד "שני, זה כלכך ברור שרואי דלוק עלייך" או "ראית איך הוא הסתכל עלייך?!" ואני בשלי - "מה פתאום! רואי ואני רק ידידים..." אבל, למרות כל הפצרותיי, לילה אחד קיבלתי הודעה מחבר שלו שאומרת "שני, רואי פה לא מפסיק לדבר עלייך, הגיע כבר הזמן שתפסיקו להתכחש לזה.. ושתשימי לב שהוא אוהב אותך!" מה?! הייתי בהלם! אני לא מאמינה!! רואי?! אוהב אותי?! וואי.. נשמע ממש כיף!! רואי אוהב אותי!!! בתכלס גם אני לא האמנתי לעצמי שאנחנו "רק ידידים"... וכבר יומיים לאחר מכן התפתחה לה שיחה רצינית של "האם נהיה חברים?" "האם זה מועיל וטוב?" אני חשבתי שנהיה חברים לכמה זמן, אתם יודעים, זה לא שאנחנו הולכים להתחתן או משו.. סתם.. למה לא?!.. ורואי לעומתי היה יותר רציני ממני וחשב שנהיה חברים בתנאי שבאמת נעלה אחד את השני ובעזרת ה' יש מצב שעוד 4 שנים ככה- נתחתן, בע"ה... אז זהו, החבר הראשון הרציני שלי ואני החברה הראשונה שלו, נשמע נחמד לא?.. ובאמת כך היה, למדתי להכירו יותר לעומק, הוא כזה אידיאליסט, אמיתי עם עצמו, חברמן, מנהיג ו.. כזה חמוד!.. השיחות שלנו לרוב ארכו שעות, כמוהן גם המפגשים ובאמת שכל יום שעבר אהבתי אותו יותר וזה היה מבחינתנו אהבה כל כך אמיתית, שזה לא כמו כל האהבות שהיו עד עכשיו סוג של תעתוע ושאהבתי להרגיש מאוהבת, אלא, אהבתי אותו באמת! את רואי! וגם הוא מאד אהב אותי ונהנה להיות בחברתי, מה גם שאני התקדמתי בהרבה בחינות, בין השאר מבחינה דתית בזכותו, והוא התקדם ופרח בזכותי. אך תמיד הייתה את השאלה הנוקבת והמדאיגה: "האם קשר בגיל זה הוא טוב?!" הרי אנחנו גורמים רק טוב אחד לשנייה.. ומקדמים אחד את השנייה למקומות חיוביים וטובים והאם באמת זה יכול להצליח?! שהרי ברור לנו ש"אין מצב שניגע!" אבל, מה לעשות, כאשר הרבנים מציעים שלא ואף אוסרים זאת מי אנחנו שנלך נגדם... החלטנו להיפרד... לא ידעתי מה זה יגרור, לא הבנתי עד כמה זה קשה וכמעט בלתי מעשי! כי אנחנו אוהבים כלכך! ואיך אפשר לקטוע זאת?! שאת בתוך זה,זה קשה, וכמעט בלתי אפשרי לצאת מזה שאהבה עודנה שם ובוערת.. וכמו כולם- אחרי שבוע חזרנו.. ושוב, נפגשנו ודיברנו אפילו יותר מבעבר ונקשרנו כל כך! זה היה הרבה מעבר ל"תראו יש לי חבר" כמו הרבה מהזוגות בגיל שלנו, זה היה רציני, זה היה ממש אמיתי! כבר התחלנו לחלום יחד בהקיץ על איך שנתחתן ועל איך יקראו לילדים שלנו.. וזה היה כל כך כיף וחלומי!! עד שיום אחד, או ליתר דיוק לילה אחד הלא יאומן, מה שכל כך רצינו אך היה לנו ברור שלא יקרה-קרה, נכשלנו, נפלנו, נגענו. והרגשות התעצמו וזה היה מדהים, אבל זה היה אסור! וניסינו לשמור שוב, ושוב נפלנו וזה תסכל וכאב.. אני לא האמנתי וגם רואי לא האמין שנגיע למקום השפל הזה!.. ועשינו דברים שעכשיו רק מלחשוב על זה אוחזת בי צמרמורת ופה הדמיון ינחה אתכם כי אני כל כך לא האמנתי שזה יכול להגיע לזה! זה רק אומר שאין אפוטרופוס לעריות, ואם זה קרה לי, שני הבחורה שהתחזקה ממש ושומרת נגיעה, שהיא מדריכה ושתופסים ממנה, ולרואי שהוא הצדיק שבחבר'ה והמדריך האידיאלי, אם אנחנו נכשלנו זה יכול לקרות לכל אחד! כן, אפילו לך! ואת הנעשה אין להשיב והדמעות שנשפכו מציפות ומעציבות בכל פעם מחדש... אחד מהדברים שאני יכולה לעשות, שאני יכולה לתקן הוא במכתב זה שיעבור, להגיד לכולם שזה יכול לקרות לכל אחד, וזה נורא!! ואני מציעה כל כך להישמר מזה! לא להיכנס לזה, כי זה קשה! וכמעט בלתי אפשרי! זה אחד מהניסיונות הקשים! ולמה להיכנס למשהו שגם ככה יגמר כי אמנם ברור שכל מקרה לגופו וגם אני מכירה את הטענה על הזוג שהתחתנו לאחר שהם חברים מכיתה ט', אבל לא כולם ואף הרוב המוחץ לא כך! וזה פשוט ניסיון שלא שווה להיכנס אליו! אני כואבת ומתחרטת כל כך! וחבל לי שבעלי לא יהיה הראשון שאגע ואתרגש בו... ואתם, יכולים לשנות!! בבקשה תמנעו מזה ותראו רק טוב! מבטיחה לכם!! אתם לא מפסידים דבר! בגיל הזה זה הזמן שלכם לחפש ולבנות עצמכם ויש לכם עוד זמן! הקשר שלי ושל רואי כבר היה מאוס עלינו, כבר לא הפסקנו להתווכח כי לא הלכנו בדרך שנכונה לנו ונגררנו למטה והשפענו אחד על השני לרעה, עשינו דברים שמנוגדים לערכינו! ועכשיו הוא, לאחר שנפרדנו, עדיין לאחר שנתיים לא חושב שאני "משהו" בכלל! כי תסכימו איתי שבנים מזלזלים בזה! ולא מעריכים בנות שכך מתנהגות, וכך גם בנות לא יעריכו בנים שמדברים ונראים צדיקים אך בלי ידיעת הכלל הם מתנהגים בצורה שתבייש כל בחור דתי.. ולכן חבל להיכנס לזה! שוב, זה לא שווה את זה! הכאב הזה הוא אמיתי וקשה! לקח לי הרבה זמן וכוחות לצאת מזה מכל הבחינות!.. וזה עדיין לא מספיק... אני הייתי שם ונכשלתי, אני מקווה שאתם תהיו חכמים ממני ותלמדו מהטעויות שלי שאני כל כך מתחרטת עליהם, תחשבו על זה ותשנו! תלמדו מזה!...
ועכשיו שוב אני אשאל מה אתם חושבים על הנושא הזה בכלל?!