lonelyrider
New member
מה איכפת לי?!
שלום לכולם, עכשיו הכנסתי מכתב שכתבתי לאבי לרשות כולם. הכנסתי אותו עכשיו על אף שכתבתי אותו זה מכבר מסיבה אחת פשוטה, בגלל הסוף שלו. בפיסקא האחרונה של המכתב כתבתי על אח שלי, אחים שלי, על שאני לא רוצה "לסחוב" אותם. טעיתי, נגמלתי בי, אני כן, אני רוצה ו"אסחוב". למה? תשאלו, מה איכפת לך? אני שומע תכופות. את החיים שלך מילא, אבל למה "להרוס" גם לאחיך? משך שנים אכן חשבתי ככה, אני את חיי הקטנים חי בסדר גמור, מה אני צריך את הצרות של האחים על המצפון, השערות הלבנות של אבא על הלב שלי. אבל איפשהו במהלך הדרך, אולי בחצי שנה האחרונה, נפל דבר, אחי. אחי הוא בחור כשרוני וחושב, את זמנו הוא היה מחלק בין ישיבה אל מול הסטנדר הישיבתי מעמיק בהבליהם של חז"לנו לבין ישיבה אל מול המחשב של אחיו וצפייה בסרטים וטלוויזיה. במשך חודשים ארוכים הוא היה מגיע אלי, אני הייתי שותק, נותן לו להנות, ואפילו בפנים בפנים, לא רציתי או חשבתי להעביר אותו על דעתו ולשכנע אותו לעשות את הצעד אותו עשיתי, אותו הצעד שיאפשר לו לעשות את מה שליבו חפץ מבלי להסתתר ולשקר. מה שקרה בחצי שנה האחרונה שינה את היחסים ביננו. אני עברתי כמין מטא מטפורזה בזעיר אנפין. מין תהליך של בדיקה עצמית, בדיקה ערכית של חיי אל מול החרדים. תהליך שבסופו ולאחר בדיקה וקריאה די מעמיקה הפכתי אתאיסט. הגדרה אותה לא יכולתי לומר על עצמי בעבר. דא עקא, בתהליך זה שיתפתי גם את אחי הצעיר, אם במין התנצחות ואם בדאגה כנה. השורה התתחתונה היא שלאחר שעות של שיחות מעמיקות על משמעות האדם אלוהים והעדרו וכו'. ולאחר שנתתי לו לקרוא את "ציידי הנפשות" (ספר מומלץ מאד בלי קשר) הילד התחיל לחשוב עצמאית. לא אכביר כאן במילים. הנקודה כאן היא כזו, אחי התחיל לשקול ברצינות את המעבר לחיים החילוניים. מיותר לציין כמה קשה המעבר הזה לנו, שעשינו את זה כבר. אבל לו, כילד חמד שאפילו לא נתן להורים סיבה אחת לחשוב שהוא הולך את הצעד הזה, בפרט כשאחיו הבכור כבר פסע שם, לטענתו זה הולך להיות קשה. מה שיהיה איתו או שלא, ימים יגידו, אבל את העיקרון עצמו רציתי להעלות בפניכם. את החשיבה האדישה שאני את שלי עשיתי, ושמי שנשאר שם שישאר. נוכחתי בציבור החילוני בכלל, ואפילו אצלנו, היוצאים, באדישות, שאננות חולה. אני מנסה לחשוב עלינו כעל אלכהוליסטים שנגמלו, האם גם אז היינו אומרים שאנחנו את שלנו עשינו? שמי שמאושר באלכהולו שלו אז שיהיה לו לבריאות? שמא תאמרו דת זה לא סם? זה כן! וכולנו יודעים בדיוק למה. אנחנו לא צריכים לסייר באתר חופש בשביל לעמוד על כמות הכפייה הדתית בארצנו. אנחנו לא צריכים לקרוא בעיתון על מה שעובר על אנשים שמנסים לצאת, עלינו ושכמותינו, אנחנו יודעים. התנדבות בהלל, קיום פורום ברוך זה ועוד פעילויות מעין אלו הם דבר מצויין ונפלא, כן. אבל האם בזה מסתיים תפקידנו? לא הייתי רוצה להסחף לתיאורים אפוקליפטיים, אבל אם אנחנו נשב כאן ונקלוט ונעזור לאלו שיוצאים, האם בזה זה יגמר? האם כך אנו סוגרים את המעגל? הרי אנחנו כולנו מודעים למפעלי ההחזרה בתשובה שפועלים במלוא המרץ בכדי לעשות לעצמם נפשות. כולנו מודעים לרבנים שיעשו הכל בכדי לחלץ נשמה תועה מציפורני החופש והביקורת. אני נטול השראה לחלוטין, מנסה לומר משהו ולא מצליח. ובעצם הנקודה שלי היא שאנחנו פשוט אדישים. גורמים לעצמנו נעים בההתנדבות הזו, מטים שכם כשברגע זה ממש יש עוד מאות ואלפים שמתלבטים, אלפים שלעולם לא ידעו אחרת,אלפים שינשאו ויביאו ילדים וחוזר חלילה. אני רוצה לחשוב עלינו כבתוך מלחמת תרבות. המתייונים בחשמונאים, האמת בשקר. ובמלחמה כמו במלחמה, זה שבונים בית חולים לקלוט את הפצועים לא מספיק, במלחמה בכדי לנצח צריך להשיב מלחמה שערה. אני לא אכביר במילים ואני לא בא וטוען שאנו צריכים לצאת עכשיו לרחובות ולצעוק חמס. אבל מה שכן אנו יכולים זה שיהיה לנו איכפת, איכפת מאד. איכפת ממה שקורה, איכפת עד כדי שחברינו החילוני גם ידע על זה, שידע עד כדי זעם, זעם שיגרום לו לשים את קולו בקלפי נגד הכפייה, נגד המצב הקיים. זו דעתי, דיעה שמלובה במקרים יומיומיים דוגמת חוק המזוזות, חוק טל, וחוקי הנישואין למינהם. זו הדיעה שברצוני לחלוק, לראות אולי יש עוד שחושבים כמוני. אולי.. רק אושר. קובי
שלום לכולם, עכשיו הכנסתי מכתב שכתבתי לאבי לרשות כולם. הכנסתי אותו עכשיו על אף שכתבתי אותו זה מכבר מסיבה אחת פשוטה, בגלל הסוף שלו. בפיסקא האחרונה של המכתב כתבתי על אח שלי, אחים שלי, על שאני לא רוצה "לסחוב" אותם. טעיתי, נגמלתי בי, אני כן, אני רוצה ו"אסחוב". למה? תשאלו, מה איכפת לך? אני שומע תכופות. את החיים שלך מילא, אבל למה "להרוס" גם לאחיך? משך שנים אכן חשבתי ככה, אני את חיי הקטנים חי בסדר גמור, מה אני צריך את הצרות של האחים על המצפון, השערות הלבנות של אבא על הלב שלי. אבל איפשהו במהלך הדרך, אולי בחצי שנה האחרונה, נפל דבר, אחי. אחי הוא בחור כשרוני וחושב, את זמנו הוא היה מחלק בין ישיבה אל מול הסטנדר הישיבתי מעמיק בהבליהם של חז"לנו לבין ישיבה אל מול המחשב של אחיו וצפייה בסרטים וטלוויזיה. במשך חודשים ארוכים הוא היה מגיע אלי, אני הייתי שותק, נותן לו להנות, ואפילו בפנים בפנים, לא רציתי או חשבתי להעביר אותו על דעתו ולשכנע אותו לעשות את הצעד אותו עשיתי, אותו הצעד שיאפשר לו לעשות את מה שליבו חפץ מבלי להסתתר ולשקר. מה שקרה בחצי שנה האחרונה שינה את היחסים ביננו. אני עברתי כמין מטא מטפורזה בזעיר אנפין. מין תהליך של בדיקה עצמית, בדיקה ערכית של חיי אל מול החרדים. תהליך שבסופו ולאחר בדיקה וקריאה די מעמיקה הפכתי אתאיסט. הגדרה אותה לא יכולתי לומר על עצמי בעבר. דא עקא, בתהליך זה שיתפתי גם את אחי הצעיר, אם במין התנצחות ואם בדאגה כנה. השורה התתחתונה היא שלאחר שעות של שיחות מעמיקות על משמעות האדם אלוהים והעדרו וכו'. ולאחר שנתתי לו לקרוא את "ציידי הנפשות" (ספר מומלץ מאד בלי קשר) הילד התחיל לחשוב עצמאית. לא אכביר כאן במילים. הנקודה כאן היא כזו, אחי התחיל לשקול ברצינות את המעבר לחיים החילוניים. מיותר לציין כמה קשה המעבר הזה לנו, שעשינו את זה כבר. אבל לו, כילד חמד שאפילו לא נתן להורים סיבה אחת לחשוב שהוא הולך את הצעד הזה, בפרט כשאחיו הבכור כבר פסע שם, לטענתו זה הולך להיות קשה. מה שיהיה איתו או שלא, ימים יגידו, אבל את העיקרון עצמו רציתי להעלות בפניכם. את החשיבה האדישה שאני את שלי עשיתי, ושמי שנשאר שם שישאר. נוכחתי בציבור החילוני בכלל, ואפילו אצלנו, היוצאים, באדישות, שאננות חולה. אני מנסה לחשוב עלינו כעל אלכהוליסטים שנגמלו, האם גם אז היינו אומרים שאנחנו את שלנו עשינו? שמי שמאושר באלכהולו שלו אז שיהיה לו לבריאות? שמא תאמרו דת זה לא סם? זה כן! וכולנו יודעים בדיוק למה. אנחנו לא צריכים לסייר באתר חופש בשביל לעמוד על כמות הכפייה הדתית בארצנו. אנחנו לא צריכים לקרוא בעיתון על מה שעובר על אנשים שמנסים לצאת, עלינו ושכמותינו, אנחנו יודעים. התנדבות בהלל, קיום פורום ברוך זה ועוד פעילויות מעין אלו הם דבר מצויין ונפלא, כן. אבל האם בזה מסתיים תפקידנו? לא הייתי רוצה להסחף לתיאורים אפוקליפטיים, אבל אם אנחנו נשב כאן ונקלוט ונעזור לאלו שיוצאים, האם בזה זה יגמר? האם כך אנו סוגרים את המעגל? הרי אנחנו כולנו מודעים למפעלי ההחזרה בתשובה שפועלים במלוא המרץ בכדי לעשות לעצמם נפשות. כולנו מודעים לרבנים שיעשו הכל בכדי לחלץ נשמה תועה מציפורני החופש והביקורת. אני נטול השראה לחלוטין, מנסה לומר משהו ולא מצליח. ובעצם הנקודה שלי היא שאנחנו פשוט אדישים. גורמים לעצמנו נעים בההתנדבות הזו, מטים שכם כשברגע זה ממש יש עוד מאות ואלפים שמתלבטים, אלפים שלעולם לא ידעו אחרת,אלפים שינשאו ויביאו ילדים וחוזר חלילה. אני רוצה לחשוב עלינו כבתוך מלחמת תרבות. המתייונים בחשמונאים, האמת בשקר. ובמלחמה כמו במלחמה, זה שבונים בית חולים לקלוט את הפצועים לא מספיק, במלחמה בכדי לנצח צריך להשיב מלחמה שערה. אני לא אכביר במילים ואני לא בא וטוען שאנו צריכים לצאת עכשיו לרחובות ולצעוק חמס. אבל מה שכן אנו יכולים זה שיהיה לנו איכפת, איכפת מאד. איכפת ממה שקורה, איכפת עד כדי שחברינו החילוני גם ידע על זה, שידע עד כדי זעם, זעם שיגרום לו לשים את קולו בקלפי נגד הכפייה, נגד המצב הקיים. זו דעתי, דיעה שמלובה במקרים יומיומיים דוגמת חוק המזוזות, חוק טל, וחוקי הנישואין למינהם. זו הדיעה שברצוני לחלוק, לראות אולי יש עוד שחושבים כמוני. אולי.. רק אושר. קובי
