מהי מהות?
רוצה לשמוע את דעתכם, אני מעתיקה לכאן פוסט שרשמתי מטעמי נוחות, קצת רקוך, אבל באמת שמעלה לי הרבה שאלות: הכל התחיל לפני כמה מליוני שנים, אולי פחות אולי יותר, אולי זו אמת ואולי בדיה רומנטית וחלקלקה, אולי זו סתם אגדה, ואולי משהו שקיים כדי שלאנשים תהיה קצת אמונה, ואולי זה בדיוק מה שקרה... אני לא ממש יודעת, גם לא ממש יודעת את כל הפרטים כדי לתת פה סקירה מפורטת שלא תעליב את עצמי. אבל מספרים שלפני מספר לא ידוע של הרבה מאוד שנים, היה מפץ של נשמות, ומשם התחלקו כל חלקי הנשמה שלנו וכל גוף קיבל חלק נשמה אחר, ומאז אנחנו הולכים ומחפשים את חלקי הנשמה שלנו, ויותר מזה כשפוגשים אותם אנחנו מתחברים בשניה הראשונה כאילו הכרנו מעולמות קודמים בצורה בלתי רגילה. הרבה שאלות מעלה הסברה הזו הכי כואבת בעיני היא סוגיית הנשמה התאומה, כי אם יש נשמה שנחצתה לשניים איך זה שיהיו לה חלקי נשמה נוספים בעולם? הרי חצי ועוד חצי הוא שלם, אם יש לכל אחד עוד הרבה חלקים אז מה אנחנו בעצם? איזה מוטציה של 170 אחוזים? אבל לא בזה רציתי להתעסק או יותר נכון לתהות היום, כי לא, אין לי תשובה אבל זה מאוד מטריד את המחשבה. אז אומרים שיש חלקי נשמה שלנו מסתובבים בעולם, ויש אנשים שאנחנו פוגשים וישר כאילו כבר מכירים אותם, גם לי זה קורה, אני חושבת שזה קורה לכולם, ויש אנשים שאנחנו אוהבים ממהות הנשמה ולא משנה מה הולך שם, כמה "כיעור" יסתובב של נפש פצועה, כואבת, חבולה תמיד נאהב, תמיד נעריך... ואם אנחנו אוהבים בעצם ממהות הנשמה, זה אומר שאנחנו אוהבים את מהות האדם שמולנו, ואיך אפשר לראות מהות של מישהו אחר אם אנו לא נמצאים במהותנו. והדבר הכי פלצני שאני יכולה להגיד על עצמי זה שאני נמצאת תמיד 100% במהותי, ואפילו לא תמיד, הייתי מסתפקת ב-30%. וגם זה אולי יותר מדי אבל בגלל עודף זמן עם עצמי באמת שיש לי די הרבה זמן להיות קרובה יותר למהותי, ואם הגעתי אליה בכלל גם ב-15% אני חושבת שזה הישג ענקי, אם אני שם או לא... מאוד קשה לדעת, מאוד שחצני להגיד, ומאוד לא בטוח שזה נכון במאת אחוזים. אז אנחנו בעצם אוהבים בקו דמיוני שנמתח מלב אחד לללב שני, או כמו שזה מצטייר בדמיוני מבטן אחת לבטן שניה, משום מה אצלי דווקא שם נמצאת מהות הנשמה. והקשר הזה של "מהות הנשמה" הוא זה שנותן לנו לשרוד את הקטעים הקשים יותר ואת כל רעשי הרקע שהיום יום מזמן לנו? ועכשיו מגיעה השאלה הקשה מכל, איך מזהים מהות של אדם אחר? האם אלו רק האנשים שנותנים לנו להתסכל? האם יכול להיות מצב של מישהו חסום, מוגבל, כל כך סובל ולא מאושר, ואנחנו נראה את המהות שלו ונאהב אותה? אם כך נוכל לאהוב אנסים, סוטים, פדופילים רק על סמך הסיסמא של "אני אוהבת ממהות הנשמה", ויש אנשים שאני בכלל לא טורחת להסתכל אצלהם בנשמה, האם זה בגלל שהם לא קורצו מחלק מהנשמה שלי? או בגלל כל מיני סטיגמות ודעות עתיקות? ואיך זה שכל חלקי הנשמה שלי הם בגילאים של 30-40? הרי נשמות מאז עברו כל כך הרבה מסלולי חיים, אז רק הנשמות שלי עברו בדיוק אותו פרק זמן במשך כמה אלפים או מליונים של שנים? ואיך זה שכולם משכילים? ואיך זה שכולם אנשי שיחה מעניינים? ואיך זה שכולם מחתך מאוד מסויים? אז איפה פה אהבת מהות הנשמה? אז אולי בעצם אוהבים אדם, ורק אז מתחברים למהות? אולי יש שם איזה קשרים שנוצרו ממקומות לא מכאיבים, אני לא אלחץ לך ואתה לא לי, שאלו הקשרים הכי קלים, ורק אחרי שקצת גודלים ולומדים אפשר להתחיל ללחוץ, רק כשהבסיס מספיק יציב! ומי שלא הצליח לבנות בסיס איתן ועמיד מספיק כדי לעמוד בלחץ היבלות ברגע שהוא מתחיל לא יעבור את המבחן ולא יעלה לרמה היותר מהותית ועמוקה? האם יש חברויות שיכולות להתקיים שנים בלי להגיע לרמה היותר מהותית? האם אפשר להמשיך מחזור חיים שלם ולשחות במי השתן החמימים בלי להתעורר? ואולי דווקא מה שחכם לעשות, וכמובן הרבה יותר קשה, זה דווקא להתחבר לאנשים שלא מכילים את הבסיס שלך וכן מכאיבים אפילו שזה בשעה הראשונה, אלו שמעלים בנו צורך לברוח ולא להתחבר, דווקא שם אנחנו כן צריכים להשאר? כי אם משהו אצלנו נלחץ זה רק בגלל שהם שם כדי להעיר, להאיר, לגרום לנו להעמיק ולעשות עוד עבודה? אולי הם דווקא אומרים לנו את דברי האלוהים ולא אלו שלא מכאיבים? ואולי בכלל כל אדם שמזומן לנו בעולם יש לו איזה תפקיד גדול או קטנטן, וכולנו נשמות אבודות שרק מחפשות איזשהי תשובה? ויש אנשים שלא מחפשים, זה בגלל שהם פוחדים להסתכל או שזה לא משהו אחיד? ואם הם לא מחפשים איך זה שכשאתה "לוחץ" הם פתאום בוכים? אז בסופו של דבר אין לי עוד תשובה חד משמעית ואולי לא תהיה לי לעולם, האם אנחנו באמת אוהבים ממהות הנשמה, וזה קורה רק עם אנשים מסויימים, או שזה קוד גנטי מסויים או תרכובת של חומרים כימיים שגורמת לנו להדבק כל כך חזק לנשמה אחרת כך שנוכל לעבור ימים מאוד קשים, או שאלו סתם חיבורים של אנשים עם ילדים בגיאלים דומים, עם תחומי עניין דומים שמנסים להעביר את החיים? או שבאמת יש שם חלקי נשמה שמתחברים ולא יכולים להתנתק ברגע שמצאו את החיבור המתאים? ואם זה כך.. איך זה שבזוגיות כל כך הרבה לא שורדים? איך זה שזה קל רק בחברויות בגלל שאף אחד לא מצא חלק נשמה תאום? הרי זה לא הגיוני ולא רציונאלי לחשוב שאתה יכול למצא כמה וכמה אנשים שיהיו חברים שלך עד אחרית הימים ומעט מאוד מוצאים זוגיות שמחזיקה בצורה ראויה ומהותית, ממהות הנשמה עשרות רבות של שנים. כמה שאלות.. בלי אף תשובה אחת, סתם עוד כמה תהיות של נפש אחת.
רוצה לשמוע את דעתכם, אני מעתיקה לכאן פוסט שרשמתי מטעמי נוחות, קצת רקוך, אבל באמת שמעלה לי הרבה שאלות: הכל התחיל לפני כמה מליוני שנים, אולי פחות אולי יותר, אולי זו אמת ואולי בדיה רומנטית וחלקלקה, אולי זו סתם אגדה, ואולי משהו שקיים כדי שלאנשים תהיה קצת אמונה, ואולי זה בדיוק מה שקרה... אני לא ממש יודעת, גם לא ממש יודעת את כל הפרטים כדי לתת פה סקירה מפורטת שלא תעליב את עצמי. אבל מספרים שלפני מספר לא ידוע של הרבה מאוד שנים, היה מפץ של נשמות, ומשם התחלקו כל חלקי הנשמה שלנו וכל גוף קיבל חלק נשמה אחר, ומאז אנחנו הולכים ומחפשים את חלקי הנשמה שלנו, ויותר מזה כשפוגשים אותם אנחנו מתחברים בשניה הראשונה כאילו הכרנו מעולמות קודמים בצורה בלתי רגילה. הרבה שאלות מעלה הסברה הזו הכי כואבת בעיני היא סוגיית הנשמה התאומה, כי אם יש נשמה שנחצתה לשניים איך זה שיהיו לה חלקי נשמה נוספים בעולם? הרי חצי ועוד חצי הוא שלם, אם יש לכל אחד עוד הרבה חלקים אז מה אנחנו בעצם? איזה מוטציה של 170 אחוזים? אבל לא בזה רציתי להתעסק או יותר נכון לתהות היום, כי לא, אין לי תשובה אבל זה מאוד מטריד את המחשבה. אז אומרים שיש חלקי נשמה שלנו מסתובבים בעולם, ויש אנשים שאנחנו פוגשים וישר כאילו כבר מכירים אותם, גם לי זה קורה, אני חושבת שזה קורה לכולם, ויש אנשים שאנחנו אוהבים ממהות הנשמה ולא משנה מה הולך שם, כמה "כיעור" יסתובב של נפש פצועה, כואבת, חבולה תמיד נאהב, תמיד נעריך... ואם אנחנו אוהבים בעצם ממהות הנשמה, זה אומר שאנחנו אוהבים את מהות האדם שמולנו, ואיך אפשר לראות מהות של מישהו אחר אם אנו לא נמצאים במהותנו. והדבר הכי פלצני שאני יכולה להגיד על עצמי זה שאני נמצאת תמיד 100% במהותי, ואפילו לא תמיד, הייתי מסתפקת ב-30%. וגם זה אולי יותר מדי אבל בגלל עודף זמן עם עצמי באמת שיש לי די הרבה זמן להיות קרובה יותר למהותי, ואם הגעתי אליה בכלל גם ב-15% אני חושבת שזה הישג ענקי, אם אני שם או לא... מאוד קשה לדעת, מאוד שחצני להגיד, ומאוד לא בטוח שזה נכון במאת אחוזים. אז אנחנו בעצם אוהבים בקו דמיוני שנמתח מלב אחד לללב שני, או כמו שזה מצטייר בדמיוני מבטן אחת לבטן שניה, משום מה אצלי דווקא שם נמצאת מהות הנשמה. והקשר הזה של "מהות הנשמה" הוא זה שנותן לנו לשרוד את הקטעים הקשים יותר ואת כל רעשי הרקע שהיום יום מזמן לנו? ועכשיו מגיעה השאלה הקשה מכל, איך מזהים מהות של אדם אחר? האם אלו רק האנשים שנותנים לנו להתסכל? האם יכול להיות מצב של מישהו חסום, מוגבל, כל כך סובל ולא מאושר, ואנחנו נראה את המהות שלו ונאהב אותה? אם כך נוכל לאהוב אנסים, סוטים, פדופילים רק על סמך הסיסמא של "אני אוהבת ממהות הנשמה", ויש אנשים שאני בכלל לא טורחת להסתכל אצלהם בנשמה, האם זה בגלל שהם לא קורצו מחלק מהנשמה שלי? או בגלל כל מיני סטיגמות ודעות עתיקות? ואיך זה שכל חלקי הנשמה שלי הם בגילאים של 30-40? הרי נשמות מאז עברו כל כך הרבה מסלולי חיים, אז רק הנשמות שלי עברו בדיוק אותו פרק זמן במשך כמה אלפים או מליונים של שנים? ואיך זה שכולם משכילים? ואיך זה שכולם אנשי שיחה מעניינים? ואיך זה שכולם מחתך מאוד מסויים? אז איפה פה אהבת מהות הנשמה? אז אולי בעצם אוהבים אדם, ורק אז מתחברים למהות? אולי יש שם איזה קשרים שנוצרו ממקומות לא מכאיבים, אני לא אלחץ לך ואתה לא לי, שאלו הקשרים הכי קלים, ורק אחרי שקצת גודלים ולומדים אפשר להתחיל ללחוץ, רק כשהבסיס מספיק יציב! ומי שלא הצליח לבנות בסיס איתן ועמיד מספיק כדי לעמוד בלחץ היבלות ברגע שהוא מתחיל לא יעבור את המבחן ולא יעלה לרמה היותר מהותית ועמוקה? האם יש חברויות שיכולות להתקיים שנים בלי להגיע לרמה היותר מהותית? האם אפשר להמשיך מחזור חיים שלם ולשחות במי השתן החמימים בלי להתעורר? ואולי דווקא מה שחכם לעשות, וכמובן הרבה יותר קשה, זה דווקא להתחבר לאנשים שלא מכילים את הבסיס שלך וכן מכאיבים אפילו שזה בשעה הראשונה, אלו שמעלים בנו צורך לברוח ולא להתחבר, דווקא שם אנחנו כן צריכים להשאר? כי אם משהו אצלנו נלחץ זה רק בגלל שהם שם כדי להעיר, להאיר, לגרום לנו להעמיק ולעשות עוד עבודה? אולי הם דווקא אומרים לנו את דברי האלוהים ולא אלו שלא מכאיבים? ואולי בכלל כל אדם שמזומן לנו בעולם יש לו איזה תפקיד גדול או קטנטן, וכולנו נשמות אבודות שרק מחפשות איזשהי תשובה? ויש אנשים שלא מחפשים, זה בגלל שהם פוחדים להסתכל או שזה לא משהו אחיד? ואם הם לא מחפשים איך זה שכשאתה "לוחץ" הם פתאום בוכים? אז בסופו של דבר אין לי עוד תשובה חד משמעית ואולי לא תהיה לי לעולם, האם אנחנו באמת אוהבים ממהות הנשמה, וזה קורה רק עם אנשים מסויימים, או שזה קוד גנטי מסויים או תרכובת של חומרים כימיים שגורמת לנו להדבק כל כך חזק לנשמה אחרת כך שנוכל לעבור ימים מאוד קשים, או שאלו סתם חיבורים של אנשים עם ילדים בגיאלים דומים, עם תחומי עניין דומים שמנסים להעביר את החיים? או שבאמת יש שם חלקי נשמה שמתחברים ולא יכולים להתנתק ברגע שמצאו את החיבור המתאים? ואם זה כך.. איך זה שבזוגיות כל כך הרבה לא שורדים? איך זה שזה קל רק בחברויות בגלל שאף אחד לא מצא חלק נשמה תאום? הרי זה לא הגיוני ולא רציונאלי לחשוב שאתה יכול למצא כמה וכמה אנשים שיהיו חברים שלך עד אחרית הימים ומעט מאוד מוצאים זוגיות שמחזיקה בצורה ראויה ומהותית, ממהות הנשמה עשרות רבות של שנים. כמה שאלות.. בלי אף תשובה אחת, סתם עוד כמה תהיות של נפש אחת.
