רק על עצמי לספר לא ידעתי.. ../images/Emo9.gif
אני לא בטוחה מה ואיך לפרט וכיצד להסביר. .אבל אני אנסה. לפני 6 שנים, ואני בת 20, חזרתי מחו"ל, מניתוח שבעקבותיו (כצפוי) התחרשתי לגמרי והשתתקו לי חצי פנים. בעקרון, עוד בחו"ל אמרתי לעצמי, שאולי איבדתי הרבה דברים, אך יכולת הבחירה נשארה לי - הבחירה בין חיים למוות, ואם אני בוחרת בחיים, אני חייבת לעצמי לחיות אותם to the fullest. חזרתי ארצה כשאני יודעת מה אני רוצה - לחיות ולחיות את החיים בשלמותם, לסחוט מהם את המיץ. אבל. חזרתי חירשת, אנשים הסתכלו עליי ברחוב (השיתוק בפנים מאד מוזר ומבהיל למראה), לא יכלתי לתקשר עם המשפחה והחברים... אז איך מיישמים את הבחירה הזו שלי
התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית ובמקביל עם עובדת שיקום בבטל"א (שתזכנה למצוות
) והתחלתי להבין לאט לאט, שהכוח מצוי בי, כפי שהוא מצוי אצל כולם ואני רק צריכה לשנן זאת.. שעבורי השמיים הם הגבול ושאני רק צריכה להיות בטוחה בעצמי ולגייס את כל כוח הרצון שעלי אדמות (and than some). הבטחון העצמי שלי גבר (אפילו חילקתי בלב שלם ובשמחה את כל הדיסקים שלי לחברים..), התחלתי ללמוד קריאת שפתיים, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, וכך - נדבך על נדבך, בניתי לי את החיים, בזכות העוצמות שבי, וגם בזכות טוב ליבם של אנשים... כיום אני מסיימת תואר ראשון בתקשורת (
), עובדת בעיתון יומי גדול ובזמני הפנוי (וגם הלא כל כך פנוי) מתנדבת בכמה מקומות ולפני 3 חודשים נישאתי לבח"לי. עדיין יש רגעי שבר.. המחלה שלי היא כרונית וזה לא משהו שאני יכולה לשים מאחוריי, אז אני עדיין נעזרת בפסיכולוגית ועושה הרבה מדיטציה ויוגה...