לא בדיוק.
ואם כבר נכנסנו לנושא, יש הרבה סוגים של לקויות למידה. כולם מכירים את המושג דיסלקציה ולכן משתמשים בו גם כשהו לא קשור. דיסלקציה קשורה לשגיאות כתיב. יש גם דיסקלקוליה - שזה טעיות בחשבון פשוט. ויש דיסגרפיה - שזה הקושי בכלל לכתוב ברור (לצייר..) ויש עוד הרבה.. הבעיה האישית שלי היא הקושי לזכור דברים ו/או לקלוט דברים חסרי משמעות. למשל, ללמוד סתם בע"פ את לוח הכפל. אין מצב. עד היום אני לא יודעת אותו
אבל להבין נוסחה מסובכת - אם זה אין לי בעיה. בנוסף יש את הבעיה של להבדיל בין אותיות דומות כמו: b, d, p, q . לרוב האנשים זה אולי לא נראה דומה, אבל בעיני כל ה-4 הם אותה הצורה בדיוק. אז לגבי העברית: בגיל צעיר יחסית (איפשהו בשנות הלימודים המוקדמות ביסודי) שמתי לב שהשגיאות שלי מובנות. כלומר חוזורת על עצמם. אני מחליפה באופן קבוע פ' ב-ב', ד' ב-ת' ועוד כמה (כמו ששמת לב, אין קשר לשגיאות נפוצות כמו להחליף א' בע' וכד'.) ואז יצרתי מנהג כזה, שאני עוברת על כל דבר שאני כותבת פעמים. פעם אחת כותבת, פעם שניה עוברת על זה ומתקנת. כשגדלתי והגעתי לתיכון, הבנתי את המשמעות שעומדת מאחורי השגיאות שלי. כל האותיות שהחלפתי היו מאותה משפחה. למשל: כל השיפתיות = ב,ו,מ,פ או הלשוניות = ד,ת,ל,נ,ט,ר (שימי לב שת' ו-ט' מופיעות כאן, כך שהשגיאה לא בהכרח קשורה לשגיאה של חוסר ידע, כמו שרוב האנשים שטועים) וכו'.. ואז, אחרי שלמדתי את חוקי הלשון לעומק, היה לי יותר קל ללמוד לתקן את השגיאות מראש. (אני זוכרת שכשהבנתי את זה, צחקתי שגם כשאני טועה, יש הגיון מאחורי זה
) ואז הבנתי שכדי להצליח לכתוב טוב באנגלית, אני חייבת להבין את השפה לעומק כמו שאני מבינה עברית. זה הדרך היחידה שלי. ואין לי זמן וכוח לזה כרגע.. (אחרי הכל, זו היתה עבודה של שנים שעשיתי על עברית ועברית היא גם שפת האם שלי.)