מבקשת עזרה..
וואו, מאיפה מתחילים?.. שלום לכולם אני בת 29, נשואה טרייה וכרגע עובדת בעסק משפחתי שאני רוצה לעזוב. מאז ומתמיד הייתי חרדתית, עם בטחון עצמי ודימוי עצמי מאוד מאוד נמוכים. כלפי חוץ אני לא נראית כזאת. במשך השנים למדתי איך להפגין דימוי אחר מזה שאני מרגישה עם עצמי. מתוך התגובות של הקרובים אלי אני יכולה לומר שאני נראית טוב, אפילו טוב מאוד כנראה, אני אינטיליגנטית ודברים כמו למידה ויישום באים לי די בקלות, אבל עם עצמי - אני מרגישה אפס מאופס. אני לא מבינה למה אלה שאוהבים אותי מרגישים ככה. אני מפחדת מהחיים ומרגישה שאין לי כוחות להתמודד. אני מפחדת להכשל ובגלל זה מפחדת לנסות. יש לי תגובות היסטריות ומוגזמות וכל ביקורת או אי הסכמה מביאה אותי להתפרצות זעם או עצב עמוק מאוד ודכאון. בעיקר אני מרגישה אי שקט תמידי שהרבה פעמים מוביל גם לתגובות גופניות - דופק מהיר וחזק, תגובות אלרגיות, כאבי שרירים וכו'. במשך השנים התחושות האלה וההתנהגות הזו מופיעות והולכות, בדרך כלל כאשר אני בפרשת דרכים או כאשר יש נושאים על הפרק המחייבים אותי לקבל החלטות ולפעול, כאשר בין לבין יש תקופות רגועות יחסית. בתור ילדה הייתי בטיפול פסיכולוגי שכנראה לא ממש עזר. אני לא זוכרת שום לקחים וכלים שקיבלתי ממנו. לפני כמה שנים, רשם לי פסיכיאטר מרשם לציפרלקס. לקחתי את הכדורים למשך תקופה של כמה חודשים והפסקתי. קשה לי לומר אם הכדורים באמת עזרו או שפשוט הייתי בתקופה רגועה. כרגע אני כבר תקופה די ארוכה במצב לא טוב. אני רוצה לעזוב את מקום העבודה ולחפש עבודה אחרת אבל אני מרגישה שאני בתוך מערבולת והולכת לאיבוד. מאחר ואני עובדת בעסק משפחתי אז יש לי שם בטחון מסוים, כולם מכירים את ההתפרצויות שלי ואת הלחץ שלי... אני רוצה לעזוב כבר שנים, מאז שסיימתי את הלימודים (כבר שלוש שנים בערך) וכל פעם דוחה מסיבה אחרת. כרגע יש לי פרויקט על הפרק שאני רוצה לסיים אבל כאילו דורכת במקום ולא מתקדמת איתו. מצד שני אני מפחדת למצוא עבודה חדשה (לא מפחדת מהחיפוש כמו מהמציאה) אני מפחדת להכשל ולאכזב את עצמי ואת הסביבה. בנוסף לכל זה, אני ובעלי מתמודדים עם כל הקשור לנישואים טריים, החלטות לגבי העתיד, חיפוש דירה וכו' וכו'. אני חייבת לציין שהוא מדהים ותומך מאוד, אבל יש לנו בעיות תקשורת (וגם עליהן צריך לעבוד..) שגם נובעות מהדימיון בינינו - לשנינו קשה לקבל החלטות, שנינו עקשנים.. אני יודעת שאני צריכה עזרה אבל אני לא יודעת איזו סוג של עזרה. אני לא רוצה לקחת כדורים כי אני רוצה בשלב מסוים להכנס להיריון (אבל לפני זה צריך למצוא עבודה ולהתמיד בה תקופה מסוימת..) ואני גם לא בטוחה שזו הדרך הנכונה להתמודד אחת ולתמיד עם הבעיות. אני לא בטוחה שפסיכולוג זו הדרך הנכונה כי לפי מה שאני מבינה בטיפול פסיכולוגי המטופל מדבר ומדבר ומגיע לתובנות דרך השיחה. אני די מודעת לבעיות שלי ואני לא חושבת ששיחה היא הפתרון, אלא שאני זקוקה לכלים להתמודדות. אז שאלתי היא - האם אתם חושבים שאימון אישי עשוי להיות הפתרון? האם אימון עוזר להתמודד עם חרדות ולחצים לא רציונליים? ואם כן, איזה סוג של אימון לחפש? האם ניתן לשלב באימון אישי גם אימון זוגי או שהדברים צריכים להיות מופרדים? ואם למישהו יש המלצה על מאמן/פסיכולוג או כל דבר אחר, אני אשמח לקבל - אני מרגישה ממש ממש אבודה ומבולבלת תודה
וואו, מאיפה מתחילים?.. שלום לכולם אני בת 29, נשואה טרייה וכרגע עובדת בעסק משפחתי שאני רוצה לעזוב. מאז ומתמיד הייתי חרדתית, עם בטחון עצמי ודימוי עצמי מאוד מאוד נמוכים. כלפי חוץ אני לא נראית כזאת. במשך השנים למדתי איך להפגין דימוי אחר מזה שאני מרגישה עם עצמי. מתוך התגובות של הקרובים אלי אני יכולה לומר שאני נראית טוב, אפילו טוב מאוד כנראה, אני אינטיליגנטית ודברים כמו למידה ויישום באים לי די בקלות, אבל עם עצמי - אני מרגישה אפס מאופס. אני לא מבינה למה אלה שאוהבים אותי מרגישים ככה. אני מפחדת מהחיים ומרגישה שאין לי כוחות להתמודד. אני מפחדת להכשל ובגלל זה מפחדת לנסות. יש לי תגובות היסטריות ומוגזמות וכל ביקורת או אי הסכמה מביאה אותי להתפרצות זעם או עצב עמוק מאוד ודכאון. בעיקר אני מרגישה אי שקט תמידי שהרבה פעמים מוביל גם לתגובות גופניות - דופק מהיר וחזק, תגובות אלרגיות, כאבי שרירים וכו'. במשך השנים התחושות האלה וההתנהגות הזו מופיעות והולכות, בדרך כלל כאשר אני בפרשת דרכים או כאשר יש נושאים על הפרק המחייבים אותי לקבל החלטות ולפעול, כאשר בין לבין יש תקופות רגועות יחסית. בתור ילדה הייתי בטיפול פסיכולוגי שכנראה לא ממש עזר. אני לא זוכרת שום לקחים וכלים שקיבלתי ממנו. לפני כמה שנים, רשם לי פסיכיאטר מרשם לציפרלקס. לקחתי את הכדורים למשך תקופה של כמה חודשים והפסקתי. קשה לי לומר אם הכדורים באמת עזרו או שפשוט הייתי בתקופה רגועה. כרגע אני כבר תקופה די ארוכה במצב לא טוב. אני רוצה לעזוב את מקום העבודה ולחפש עבודה אחרת אבל אני מרגישה שאני בתוך מערבולת והולכת לאיבוד. מאחר ואני עובדת בעסק משפחתי אז יש לי שם בטחון מסוים, כולם מכירים את ההתפרצויות שלי ואת הלחץ שלי... אני רוצה לעזוב כבר שנים, מאז שסיימתי את הלימודים (כבר שלוש שנים בערך) וכל פעם דוחה מסיבה אחרת. כרגע יש לי פרויקט על הפרק שאני רוצה לסיים אבל כאילו דורכת במקום ולא מתקדמת איתו. מצד שני אני מפחדת למצוא עבודה חדשה (לא מפחדת מהחיפוש כמו מהמציאה) אני מפחדת להכשל ולאכזב את עצמי ואת הסביבה. בנוסף לכל זה, אני ובעלי מתמודדים עם כל הקשור לנישואים טריים, החלטות לגבי העתיד, חיפוש דירה וכו' וכו'. אני חייבת לציין שהוא מדהים ותומך מאוד, אבל יש לנו בעיות תקשורת (וגם עליהן צריך לעבוד..) שגם נובעות מהדימיון בינינו - לשנינו קשה לקבל החלטות, שנינו עקשנים.. אני יודעת שאני צריכה עזרה אבל אני לא יודעת איזו סוג של עזרה. אני לא רוצה לקחת כדורים כי אני רוצה בשלב מסוים להכנס להיריון (אבל לפני זה צריך למצוא עבודה ולהתמיד בה תקופה מסוימת..) ואני גם לא בטוחה שזו הדרך הנכונה להתמודד אחת ולתמיד עם הבעיות. אני לא בטוחה שפסיכולוג זו הדרך הנכונה כי לפי מה שאני מבינה בטיפול פסיכולוגי המטופל מדבר ומדבר ומגיע לתובנות דרך השיחה. אני די מודעת לבעיות שלי ואני לא חושבת ששיחה היא הפתרון, אלא שאני זקוקה לכלים להתמודדות. אז שאלתי היא - האם אתם חושבים שאימון אישי עשוי להיות הפתרון? האם אימון עוזר להתמודד עם חרדות ולחצים לא רציונליים? ואם כן, איזה סוג של אימון לחפש? האם ניתן לשלב באימון אישי גם אימון זוגי או שהדברים צריכים להיות מופרדים? ואם למישהו יש המלצה על מאמן/פסיכולוג או כל דבר אחר, אני אשמח לקבל - אני מרגישה ממש ממש אבודה ומבולבלת תודה
את הבעל האוהב והתומך שיש לך את הסביבה הקרובה שלך שאומרת עליך דברים נפלאים. כטיפ התחלתי אני ממליצה לך בחום להפנות את תשומת הלב שלך לדברים שמוצאים חן בעולמך באופן אינטנסיבי. לציין רק את הדברים הטובים. ממוקד יותר... רשמי לעצמך בכל ערב לפני לכתך לישון לפחות חמישה דברים טובים שקרו לך ו/או לסובבים אותך. אני בטוחה שתמצאי יותר מחמש.. כשתמקדי את תשומת הלב שלך לדברים חיוביים, למה שכן מוצא חן בעייניך.. תוכלי לראות כי בזמן קצר מאד חייך יראו אחרת לגמריי.