אוקי
אני משתדלת לקרוא מה שאני מבינה מהתגובה-
ראשית כל לדעתי בעלך לא שיקר לך. הוא בחרדות- גם כעת.
את לא מתארת שינוי הדרגתי שחושף את פרצופו - ניכר שמשהו השתנה ברגע שהגעתם למקום של תכנון החתונה.
נחזור על מה שקרה-
*הוא התרחק וטען שזה חסר משמעות בשבילו - התעלם ולא עזר לך*
*מאז החתונה הוא מבקר אותך הרבה והחל להקפיד על הדת ולהעיר לך בלי הפסקה בכל מה שקשור לשם*
*ציינת "שואלת אותו שאלות בנוגע לתפילות או דברים בסגנון הוא קורא לי בורה"
התגובה הראשונית שלו הייתה לברוח מהתמודדות - להתעלם ולא להכיר במציאות. להכחיש אותה . יתכנו סיבות רבות לחרדות: הפחד שלו שהוא לא מוכשר לחיי משפחה, חוסר אמונה פנימי (הדת חשובה לו והוא התנהג ככופר לפניך ושימי לב שזה בדיוק מה שהוא מאשים אותך בו) , הפחד מאינטימיות וחיים משותפים עם אישה אחת והפחד לאבד אותך.
כל אלה התנקזו להתעלמות וחוסר הכרה במצב.
אחרי השינוי הזה את מתארת שעובר עליו משבר - הוא מתרחק.
מהתגובות שלך ניכר שאת אדם מאוד אסרטיבי ומשוכנע בעצמו. מנהל את העניינים , שואל את השאלות, מגיב לאנשים.
דת משככת פחדים - דת מרגיעה, בדומה לאנשים עם OCD שהטקסים שלהם מרגיעים את המחשבות הטורדניות ואת הפחד מהעתיד בעלך משתמש בחיזוק הדתי ובהקפדה הזו בדיוק לנגח בך את כל הפחדים שלו - מהעתיד , מהעבר שלו , מהיכולת להתנהל כאב ובעל. במקום הזה הוא זקוק לך.
הוא גם מפחד ממך - את מפגינה אסרטיביות , את עומדת על דעתך , את אפילו מוכנה להתפשר למענו על אמונתך - ואת חוקרת ויורדת לעומקם של דברים וכשאת מתחילה לשאול הוא מפחד. את זוכרת שהוא אמר שהוא לא מוכן שתעשי ממנו סמרטוט? הוא מפחד ממך. מפחד שהוא לא מספיק גבר בשבילך , שבגלל היכולת שלך - שבגלל שאת לא מפחדת את תשלטי בו - הוא מאשים אותך ומנסה לקרקע אותך כי זה מה שהוא מכיר. הוא מוציא החוצה את הפחדים לכיוונך כי את בעצם כרגע הזרוע השלוחה שלו להפסקת הפחד. הוא אוהב אותך ולא רוצה לאבד אותך ומשתמש בדרך של ניסיון "שליטה" בך כדי להגיע לזה.
ככה אני קוראת את זה.
הוא חרד, מפוחד ואוהב אותך מאוד. אבל כאן מגיע הקאצ' שלך.
אני לא מכירה אותך ומהמעט שכתבת כך המעט שאוכל לענות -
את באמת מחזירה אותו לאחור. בכל פעם שהוא מנסה להביט הלאה את מכאיבה לו ומבקשת ממנו דברים כמו שירד על הברכיים ויתחנן שתשארי - את משחקת בפחדים שלו , את משחקת באשמה שגם כך אצלו מפותחת כאדם שמרגיש שחטא וחרד לעתיד.
את פשוט משתמשת במקום החזק שלך כזו שמקריבה למענו ולוקחת ממנו את מה שהוא הכי צריך ממך בדיוק כמו שגם הוא במאבק הכוחות הזו זורק עליך ולוקח ממך בדיוק מה שאת צריכה ממנו- אהבה ותמיכה הדדית, קרבה, אמון, אפס חשבונאות אישית.
אתם שני קטבים של מגנט - בתחילה הוא שתק את הפחד ולא הוציא הגה, לא היה לזה משמעות ועכשיו הוא רץ וצורח את הפחד שלו ואילו את בהתחלה את זו שאירגנת ודרשת ורצית ועכשיו את את הפחדים שלך בולעת ושותקת - במקום שהכי צריך שיחה , כתף ותמיכה. כשהוא שתק- את ניסית להתקרב. כשאת שותקת - הוא מנסה בדרכו להתקרב בדרך בה יודע (הפחדים שלו).
יותר מעניין שדי ברור שאימצת נרטיב של קדושה מעונה- זה הולך שזור כחוט השני בכל התגובות שלך- את כבר החלטת שאם דברים לא הולכים בדרך שלך (כן אני יודעת שרשמת על פני השטח שהסכמתם על החלק הדתי) - את תפרדי. אין לי ספק בכך - אני שומעת היכן את מסכימה בטקסט , אני שומעת אותך כשאת אומרת ש-95 אחוזים מהאשמה עליו (זה באמת לא מעניין של מי האשמה כאן). לכן גם הקיצון הזה בין תיאור רומנטי של חלום להתגשם למה שאת קוראת לו עכשיו במילים שלך "זוגיות אומללה". הניגוד החד הזה מעיד על המאבק בשליטה, על הרצון לתחום בדיוק את הדברים כמו שהם צריכים להיות בעיניך .
את לא רואה אותו והוא לא רואה אותך . "הלחץ האטומי"- על הדת שהוא מתאר מעיד על משבר חריף , על פחד עמוק ונוקב.
ואת יודעת?
את צודקת שאת לא מספיק תקיפה בדעתך. מה שקורה שמצד אחד הוא מת מפחד לאבד אותך ומצד שני את מאפשרת הכל- הכל ויוצא מזה שאת סובלת והרבה. הוא מקבל את המסר שלא משנה כמה תיהי היד השלוחה שלו , הגרורה של הנפש שלו , שק האיגרוף של הפחדים - עדין תשארי וככל שאת מאיימת יותר שתעזבי וצובטת ומשליכה חזרה עליו את הפחד הוא מגביר את הניסיון היחיד שהוא מכיר ללפות אותך - את לא תקראי לי סמרטוט , את לא תקטיני אותי, את לא תהפכי אותי לסמרטוט - אבל אני לא אתן לך ללכת . את בורה , קטנה ממני- את תשארי.
הוא מפחד ממי שאת וממה שאת , הוא לא יודע איך לבטוח בו וגם את לא בדיוק אותו דבר.
אבל זה לא חייב להיות ככה.
הוא מפחד, הוא חושש שתעזבי אותו , הוא אוהב אותך ,
את אוהבת אותו, נהנית מהמקום הזה של השליטה בפחדיו ואת זקוקה לו ונכנעת למאווי ולניצול הזה .
הסקס בינכם טוב לדעתי בדיוק מהמקום הזה- אתם זקוקים זה לזה וצמודים זה לזה בצורה עמוקה - אבל לא נכונה. אין בינכם הפרדה מלאה של מי איפה אני מתחיל ואיפה היא נגמרת.
כרגע זה המצב
וזה חבל כי זה קורע אותך מבפנים -
כל הדברים שיהיו תלמדו בטיפול אבל נסי להביט בעיינים חדשות בדברים.
את לא רואה את הפחדים שלו , את לא רואה כמה הוא לא רוצה לאבד אותך , את לא רוצה איזה מאמצים הוא עושה שתשארי - בניסיון להצמית אותך לשם .
הוא לא רואה אותך - רק את הפחדים שלו , הוא לא רואה כמה את באה לקראתו (הוא רואה אבל מעבד את זה אחרת) , הוא לא רואה כמה את זקוקה לו באמת .
אף אחד מכם לא שם *באמת* את האחר שהוא אוהב בקדמת המסך.
אף אחד לא רואה אחד את השני - ועדין אתם אוהבים. מרגישים את זה מהכתיבה שלך.
אשמה היא צורה מטופשת להביט על זוגיות - היא מקבעת שיח כזה:
כמה כל אחד אשם במחדל, ומכיוון שזה אנחנו ולעולם אנחנו לא אובייקטיבים - כמה כל אחד צריך להשתדל יותר בשביל להשתנות . כי *אני* צודק. אני מול אני - שיח נפרד.
קראי עם הלב שלך- לאדם שהכי קרוב לך דרך הדבר היחיד שבאמת מאפיין אהבה בעולם הזה:
זה לא עניין של אשמה- זה עניין של דפוסים . מה *אני* יכול/ה לעשות כדי לשפר את מצבו של *החשוב לי מכל* , מה *הוא* יכול לשנות בדפוסים שלנו, מה *אנחנו* יכולים לעשות כדי לתחזק את האהבה שלנו? החיבה שלנו? הרצון בטובתו של האחר?.
זה בטח לא יקרה אם תתפשרי על עצמך , אמונותיך ותכפפי את גבך לאחר כל הזמן- זה רק יפוצץ אותך מבפנים ויהיה פתח בעבורו להמשך הדרך.
בטיפול הדבר היחיד שבסופו של דבר ינסו לדחוף לך הוא את זה- תקשורת נכונה ואמיתית יותר- לא זריקה של פחדים וניצולם הדדית אחד של השני , לא מאבק כוחות. התבוננות רחבה יותר - לא רק באני הקטן שלנו. התרחקות מהסיטואציה עד שהאני מפסיק לנשוך אותך שהכל אשמתו ומתחיל לדבר מהלב.
את צריכה להבין ששום דבר לא הולך לחזור על עצמו ולהיות קל- שום דבר לא יהיה מושלם ומיד יסתדר- זאת תהיה עבודה צעד צעד , כמו תינוק שלומד ללכת. זה מי שהוא לטוב ולרע וזו מי שאת לטוב ולרע.
זה לא אומר שאי אפשר להשתנות.
אני יודעת שזה נורא מדגדג אותנו ללכת כבר בהתחלה ולהרים ידיים -אבל זוגיות זו עבודה בלתי פוסקת של בירור וכוונת הלב. של הגדרת העצמי שלך מול אחר ומניעת הערבוב הנפשי שמתרחש בין שני אוהבים שמוביל לשנאה וקושי.
את יכולה לברוח היום - אבל אם לא למדת את זה עכשיו , גם האדם הבא יביא את אותם דפוסים - אם זה לא יצליח , לכל הפחות תבואי לזוגיות חדשה מוכנה יותר, בשלה יותר ולא כמו שעכשיו.
זאת תחושתי.
את יכולה לקבל או לדחות - זה שלך.
מאחלת לכם כל טוב
