אני אגיד לך מה אני קורא כאן
8 חודשים התאהבתם והכל היה פרפרים וציפורים.
ההתאהבות נגמרה, ועכשיו הגיע שלב מאבקי הכוח
ואתם מנהלים אותו במלוא העוז והדורסנות, גם את, וגם הוא.
מהצד שלו, כנראה שהחתונה הביאה אותו לסוג של חשבון נפש דתי. יתכן והוא אמר לעצמו ברווקותו- כל עוד זה אני עם עצמי- נבלה כמה שאפשר, אבל כשאתחתן- אני כבר אקים בית יהודי, אחנך ילדים כמו שצריך ו"אהיה בסדר".
ואז הוא התאהב, ובלהט ההתאהבות היתה הצעה, ואז הוא פתאום רואה שכל הפנטזיה של "כשאתחתן כבר יהיה בסדר" כבר לא כל כך בסדר.
מתוך המצוקה הזו ניתן להבין את ההתנהגות שלו (להבין, גם אם לא לקבל)
 
מה הבעיה? שגם אצלך ההתאהבות נגמרה ושלב מאבקי הכח התחיל.
ואם הוא דורסני בדרכו- את דורסנית בדרכך.
הוא צועק- את שותקת. הוא מעיר על פרעוש- את מזכירה את הפיל מהחתונה
וחץ מזה, את דורשת ממנו, בעיצומם של מאבקי הכח וההתחפרות כל אחד בצידקתו- תיכנע, תרים דגל לבן, תודה בזה שהיית מנוול ותתחיל להתנהג כמו בנאדם!! (או במילותייך- לא רק שתכיר בטעותך, תעשה את זה מילולית ובמפורש, ובנוסף קח בחשבון שאני עוזבת- תתחנן שאשאר!! תחזר אחריי או ש!!! וחוצמזה סתום ת'פה שלושה חודשים!! 'בנת??!!??)
זה לא רק חסר תוחלת- במצב שאתם נמצאים בו זה אבסורד.
 
מה הפיתרון?
אם אתם כבר בדרך ליעוץ זוגי- זה הפיתרון.
אם לא-
א. קחי בחשבון שאת בכלל לא סמרטוט. אתם נלחמים, ואת נלחמת לא פחות ממנו, כך שהאחריות על המצב היא גם עלייך (ואם את אומרת שהאחריות למצב היא 5% עלייך- חבל על הזמן. זה סתם ביטוי מהשפה לחוץ)
ב. רדי מדרישות הכניעה ושהאויב יגיע עם דגל לבן ועיניים מושפלות לחתום על המסמכים שהגנרל המנצח יורה לו. לא יקרה.
ג. אם תמשיכי לנהל מריבות על פגיעות עבר, ולעורר טריגרים וכיוב- חבל על הזמן של שניכם.
ד. אחרי שהלהבות יפסיקו להשתולל, יהיה אפשר לשבת ולדבר על מה הלאה ואיך עושים את זה.
 
נ.ב.
"החלק היחידי שאני לוקחת על עצמי, זה שאפשרתי לו להתנהל בצורה שבה הוא מתנהל יותר מידי זמן."- זו בדיוק המקבילה ל"תאר לי תכונה רעה שלך"-"אני משקיע בעבודה כל כך הרבה עד שזה משאיר לי מעט פנאי למה שאני אוהב לעשות- להתנדב באונקולוגית ילדים בשניידר"- זה לא תיאור של תכונה רעה, וזו לא באמת לקיחת אחריות שלך על חלקך במצב.
8 חודשים התאהבתם והכל היה פרפרים וציפורים.
ההתאהבות נגמרה, ועכשיו הגיע שלב מאבקי הכוח
ואתם מנהלים אותו במלוא העוז והדורסנות, גם את, וגם הוא.
מהצד שלו, כנראה שהחתונה הביאה אותו לסוג של חשבון נפש דתי. יתכן והוא אמר לעצמו ברווקותו- כל עוד זה אני עם עצמי- נבלה כמה שאפשר, אבל כשאתחתן- אני כבר אקים בית יהודי, אחנך ילדים כמו שצריך ו"אהיה בסדר".
ואז הוא התאהב, ובלהט ההתאהבות היתה הצעה, ואז הוא פתאום רואה שכל הפנטזיה של "כשאתחתן כבר יהיה בסדר" כבר לא כל כך בסדר.
מתוך המצוקה הזו ניתן להבין את ההתנהגות שלו (להבין, גם אם לא לקבל)
 
מה הבעיה? שגם אצלך ההתאהבות נגמרה ושלב מאבקי הכח התחיל.
ואם הוא דורסני בדרכו- את דורסנית בדרכך.
הוא צועק- את שותקת. הוא מעיר על פרעוש- את מזכירה את הפיל מהחתונה
וחץ מזה, את דורשת ממנו, בעיצומם של מאבקי הכח וההתחפרות כל אחד בצידקתו- תיכנע, תרים דגל לבן, תודה בזה שהיית מנוול ותתחיל להתנהג כמו בנאדם!! (או במילותייך- לא רק שתכיר בטעותך, תעשה את זה מילולית ובמפורש, ובנוסף קח בחשבון שאני עוזבת- תתחנן שאשאר!! תחזר אחריי או ש!!! וחוצמזה סתום ת'פה שלושה חודשים!! 'בנת??!!??)
זה לא רק חסר תוחלת- במצב שאתם נמצאים בו זה אבסורד.
 
מה הפיתרון?
אם אתם כבר בדרך ליעוץ זוגי- זה הפיתרון.
אם לא-
א. קחי בחשבון שאת בכלל לא סמרטוט. אתם נלחמים, ואת נלחמת לא פחות ממנו, כך שהאחריות על המצב היא גם עלייך (ואם את אומרת שהאחריות למצב היא 5% עלייך- חבל על הזמן. זה סתם ביטוי מהשפה לחוץ)
ב. רדי מדרישות הכניעה ושהאויב יגיע עם דגל לבן ועיניים מושפלות לחתום על המסמכים שהגנרל המנצח יורה לו. לא יקרה.
ג. אם תמשיכי לנהל מריבות על פגיעות עבר, ולעורר טריגרים וכיוב- חבל על הזמן של שניכם.
ד. אחרי שהלהבות יפסיקו להשתולל, יהיה אפשר לשבת ולדבר על מה הלאה ואיך עושים את זה.
 
נ.ב.
"החלק היחידי שאני לוקחת על עצמי, זה שאפשרתי לו להתנהל בצורה שבה הוא מתנהל יותר מידי זמן."- זו בדיוק המקבילה ל"תאר לי תכונה רעה שלך"-"אני משקיע בעבודה כל כך הרבה עד שזה משאיר לי מעט פנאי למה שאני אוהב לעשות- להתנדב באונקולוגית ילדים בשניידר"- זה לא תיאור של תכונה רעה, וזו לא באמת לקיחת אחריות שלך על חלקך במצב.
