מבצע מייפל
הצוות החוקר של תפוז ישראלים בקנדה יצא לבדוק את השמועה העיקשת שמייפל, הסירופ החביב כל כך על הפנקיקים שלנו,מופק מגזעי עצים, שהעלה שלהם מפאר את דגל קנדה ונקראים ,למרבה התדהמה- מייפל. נסענו לברוס מיל בוון, לפסטיבל המייפל. טוב, פסטיבל גדול זה לא...אבל בהחלט אפשר לראות שם את כל תהליך חליבת העצים ויצור המייפל. בשיטה הישנה, היו קודחים חור לתוך גזע העץ, ותוקעים לתוכו צינור קצר ודלי. באביב,בתקופה של בערך שישה שבועות העץ מזרים בתוכו את ה"SAP” והנוזל נוטף לו לתוך הדלי. התנאים האופטימלים למצב הזה מחייבים ימים חמימים עם טמפרטורות מעל האפס, וקפיאה בלילות. אז יש את היבול הרב ביותר. מהבחינה הזאת הביקור שלנו היה בזמן מושלם. הברזים ממש זרמו לתוך הדליים, ובכולם יכלנו לראת את הנוזל המתאסף. השלב הבא הוא בישול הנוזל. החומר שיוצא מהעץ לא ממש דומה בטעם או בצבע למה שאנחנו מכירים כסירופ המתוק שנמכר במרכולים. הטעם הוא יותר כמו של מים ממותקים קלות, וזה בגלל שזה מה שזה באמת... הנוזל המופק מהעץ הוא 90% מים. בימים עברו, היה צורך בשלושה ימי בישול על אש מדורה כדי להגיע למצב של סירופ. מארבעים דליים של סאפ, יוצרים דלי אחד של סירופ. האמת היא שבימים שלפני המקררים והחומרים המשמרים, הסירופ לא היה המוצר הכי פופולארי, כי למרבה ההפתעה סירופ מייפל טבעי לחלוטין שלא נשמר בקרור – מתקלקל. לכן היו ממשיכים לבשל את החומר עד לסמיכות של קרמל,ואז היו יוצקים אותו לתבניות קטנות ויוצרים קוביות סוכר מייפל,שהיו נוחות לנשיאה, עמידות לאורך זמן, וניתנות לדילול מחדש במים חמים לסירופ. היום עדיין קודחים כל שנה חור חדש בעץ(בעצים גדולים, עד שלושה חורים), רק שאת הברזים והדליים מחליפה מערכת צינורות גומי שמרכזת את הסאפ ישר לבית הזיקוק. בפארק שהיינו בו ישנם שישים עצים שמחוברים במערכת כזאת, ולטובת החוקרים האמיצים מפעילי הפארק שמו צינורות שקופים שבהם, בחלק הקרוב לבית הזיקוק , ממש יכלנו לראות זרימה. בבית הזיקוק המודרני, מאדים את המיפל במעין סיר לחץ ,ומה שהיה לוקח שלושה ימים מעל אש המדורה, לוקח בערך שלוש שעות. זהו, בכניסה לפארק יש חנות קטנה שבה אפשר לקנות מייפל שמופק בפארק, את כל מוצרי המייפל למינהם- סוכר, סוכריות, פאדג', ואפילו רוטב מייפל חריף....צוות המחקר קיבל סוכריות על מקל לסיום ,אבל לא ניסה את הפילפל החריף – כנראה שיש גבול למה שהוא מוכן להתנסות בו למען הפורום...
הצוות החוקר של תפוז ישראלים בקנדה יצא לבדוק את השמועה העיקשת שמייפל, הסירופ החביב כל כך על הפנקיקים שלנו,מופק מגזעי עצים, שהעלה שלהם מפאר את דגל קנדה ונקראים ,למרבה התדהמה- מייפל. נסענו לברוס מיל בוון, לפסטיבל המייפל. טוב, פסטיבל גדול זה לא...אבל בהחלט אפשר לראות שם את כל תהליך חליבת העצים ויצור המייפל. בשיטה הישנה, היו קודחים חור לתוך גזע העץ, ותוקעים לתוכו צינור קצר ודלי. באביב,בתקופה של בערך שישה שבועות העץ מזרים בתוכו את ה"SAP” והנוזל נוטף לו לתוך הדלי. התנאים האופטימלים למצב הזה מחייבים ימים חמימים עם טמפרטורות מעל האפס, וקפיאה בלילות. אז יש את היבול הרב ביותר. מהבחינה הזאת הביקור שלנו היה בזמן מושלם. הברזים ממש זרמו לתוך הדליים, ובכולם יכלנו לראת את הנוזל המתאסף. השלב הבא הוא בישול הנוזל. החומר שיוצא מהעץ לא ממש דומה בטעם או בצבע למה שאנחנו מכירים כסירופ המתוק שנמכר במרכולים. הטעם הוא יותר כמו של מים ממותקים קלות, וזה בגלל שזה מה שזה באמת... הנוזל המופק מהעץ הוא 90% מים. בימים עברו, היה צורך בשלושה ימי בישול על אש מדורה כדי להגיע למצב של סירופ. מארבעים דליים של סאפ, יוצרים דלי אחד של סירופ. האמת היא שבימים שלפני המקררים והחומרים המשמרים, הסירופ לא היה המוצר הכי פופולארי, כי למרבה ההפתעה סירופ מייפל טבעי לחלוטין שלא נשמר בקרור – מתקלקל. לכן היו ממשיכים לבשל את החומר עד לסמיכות של קרמל,ואז היו יוצקים אותו לתבניות קטנות ויוצרים קוביות סוכר מייפל,שהיו נוחות לנשיאה, עמידות לאורך זמן, וניתנות לדילול מחדש במים חמים לסירופ. היום עדיין קודחים כל שנה חור חדש בעץ(בעצים גדולים, עד שלושה חורים), רק שאת הברזים והדליים מחליפה מערכת צינורות גומי שמרכזת את הסאפ ישר לבית הזיקוק. בפארק שהיינו בו ישנם שישים עצים שמחוברים במערכת כזאת, ולטובת החוקרים האמיצים מפעילי הפארק שמו צינורות שקופים שבהם, בחלק הקרוב לבית הזיקוק , ממש יכלנו לראות זרימה. בבית הזיקוק המודרני, מאדים את המיפל במעין סיר לחץ ,ומה שהיה לוקח שלושה ימים מעל אש המדורה, לוקח בערך שלוש שעות. זהו, בכניסה לפארק יש חנות קטנה שבה אפשר לקנות מייפל שמופק בפארק, את כל מוצרי המייפל למינהם- סוכר, סוכריות, פאדג', ואפילו רוטב מייפל חריף....צוות המחקר קיבל סוכריות על מקל לסיום ,אבל לא ניסה את הפילפל החריף – כנראה שיש גבול למה שהוא מוכן להתנסות בו למען הפורום...