Van Der Waals*
אני קוראת לזה וד"ו בקיצור. כל אטום מורכב מגרעין עם מטען חשמלי חיובי וענן אלקטרונים עם מטען שלילי. לא תמיד האלקטרונים מפוזרים באופן שווה מסביב לגרעין ולכן לפעמים נוצר מצב של חוסר סימטריה, ככה שבצד אחד של האטום יש יותר אלקטרונים, וככה הצד הזה יותר שלילי, והצד השני (שבו פחות אלקטרונים) חיובי יותר. המצב הזה נקרא דו-קוטב, ובמצב כזה האטום מסוגל לגרום לאטומים בסביבתו שגם יעברו למצב של דו קוטב, ואז נוצרת משיכה חשמלית בין קוטב שלילי של אטום אחד לקוטב חיובי של אטום סמוך, או להיפך. זה קשר וד"ו, הוא חלש יחסית ובאותה מידה נוצר גם בין מולקולות שונות (קשר בין מולקולרי). * ככל שהאטום גדול יותר (כלומר ענן אלקטרונים גדול יותר) ככה המשיכה בין האלקטרונים ברמות החיצוניות לבין הגרעין חלשה יותר, וככה יותר "קל" להגיע לדו קוטב וקשר וד"ו חזק יותר. כמו כן העיוות בענן האלקטרונים יכול להיות יותר קריטי (יש יותר אלקטרונים וכך הקוטב השלילי יהיה יותר טעון) וכך האטום ימשוך חזק יותר את האטום הסמוך וקשר וד"ו יהיה חזק יותר. * כשיש במולקולה דו-קוטב קבוע (לא באמת קבוע, אלא יש סיכוי ~גבוה שרב האלקטרונים ימצאו בצד אחד שלה ולא בשני. זה תלוי באלקטרושליליות. שמישהו יתקן אותי אם טעיתי בבקשה) היא יוצרת קשרי וד"ו חזקים יותר. * יש גם משהו שקשור לשטח מגע בין מולקולות (יותר שטח מגע - קשרים יותר חזקים) אבל אני לא יודעת להסביר למה חוץ מזה שיש אפשרות ליותר קשרים. קשרי מימן - קשרים בין מולקולריים שנוצרים בין אטומי נו"ף (N, O, F) לבין אטום מימן H. אפשר להגיד שזה מקרה פרטי של וד"ו בין מולקולרי כי זה שוב מבוסס על דו קוטב ואלקטרושליליות. לנו"ף אלק' גבוהה ול-H נמוכה. נגיד יש לך שתי מולקולות F-H. המימן והפלואור קשורים בקשר קוולנטי אבל F רב הזמן מושך לעצמו את זוג האלקטרונים, וכך נוצר דו קוטב קבוע כי רב הזמן הצד של F טעון שלילית והצד של H טעון חיובית. עכשיו ה-H הזה עצבני שלא נותנים לו כל הזמן לחלוק בזוג אלקטרונים, אז הוא הולך לבגוד ב-F שלו עם אטום אחר. לידם יש עוד מולקולת F-H וגם כאן אותו הדבר. דו קוטב קבוע כלומר הקוטב של F שלילי. הקוטב השלילי נמשך לקוטב החיובי של H מהמולקולה הראשונה וזה נקרא קשר מימן. המיוחד בו שבגלל ההפרשים הגדולים באלקטרושליליות, הוא חזק מוד"ו. יש מצב שלא דייקתי במלא דברים אז תסתמכי על עוד הסברים
