מבולבל לחלוטין
אני לא יודע אם הגעתי למקום הנכון אבל בכל מקרה אני מרגיש שאני חייב להוציא הכל החוצה כי כבר תקופה ארוכה דברים מעיקים עליי בתקופה זו של השנה.אני בן 23וחצי,מהמרכז,מאז השיחרור שלי אני מרגיש כל כך מתוסכל ומבולבל לגביי הרצונות שלי שאני כבר לא יודע מה לעשות עם החיים שלי.מאז השיחרור לא מצאתי עבודה-דבר אשר גרם לי לתסכול רב ולירידת מוטיבציה כללית.מאז אני בבית כל יום בין חיפושי עבודה ולבין להעביר את הזמן.זה כבר הגיע למצב שכבר כמעט איבדתי את שפיותי לחלוטין (אני משוחרר שנה וחודשיים-מאז אני בבית).אני לא יודע מה יהיה איתי בסופו של דבר מבחינת קריירה וכ'ו או מצב עכשווי,כי אני כבר רואה את הסוף מתקרב מבחינתי,ועוד אפילו לא התחלתי לחיות את החיים במלואם!..מאז אני מתגעגע לצבא לימים עברו והייתי מת לחזור אבל זה כבר לא אפשרי כי יש לי פטור ממילואים ואני עם פרופיל 45 נפשי.במהלך שירותי הצבאי עסקתי בתידרוך קצינים ונגדים בעת יציאתם לחל"ת ובחלק השני של השירות שלי הייתי אחראי על אספקת האישורים הצבאיים דרך אתר האינטרנט של אכ"א לכלל האוכ' אשר הזמינה אותם.זאת הייתה תקופה כיפית אך מפחידה קצת כי כמעט כל השירות התחבאתי מתורניות ומשמירות מתוך טענה שאינני מסוגל להחזיק נשק..גם יצא לי להכיר קצת חברים בשירות הזה שעזרו לי להחזיק מעמד ולסיים אותו לגמריי.לאחר השיחרור הרגשתי ריקנות שעד היום נמצאת בתוכי ומסרבת לצאת.במהלך השנה הזו ניסיתי לעבוד במספר תחומים כמו עובד מטבח,ברמן וכ'ו אך זה לא צלח מכיוון שלא החזקתי מעמד יום וקצת במשרות הללו.מאז אני יום יום שרוי בדיכאון פנימי עם עצמי,במאבק בלתי פוסק לנסות ולא לוותר ולנסות להמשיך בחיפושיי אחר עבודה.אומנם אני צעיר אך אני מרגיש ממש מבוגר בנפשי ושלעולם לא אצליח לחיות חיים נורמליים.בנוסף לרגשות אלו אין לי רישיון,דבר אשר דחיתי במשך 8-7 שנים,אני עדיין גר עם אמא שלי,מצבי הפיננסי רחוק מלהיות משביע רצון,אומנם יש לי קורת גג ומשפחה אוהבת-הפלוס היחידי כמעט בכל המצב הזה!,אך גם אני מרגיש שאין לי כיוון בחיי ושאני מרגיש אבוד לחלוטין בגו'נגל האזרחות והחיים האלו.גם עברתי דברים לא קלים בחיי..נאנסתי בגיל 14 ע"י חברי הטוב ביותר ושנה לפני כן אבי נפטר,דברים אשר עירערו אותי לגמריי והיה קשה לקום ולהמשיך הלאה.אני מרגיש אובד עצות ואינני מסוגל עוד להמשיך בהרגשה הזו של הפחד לגביי המשך חיי.הייתי רוצה חיים מאושרים יותר,עם כיוון,זוגיות,יותר תחומי עניין...ואולי בבוא היום לחזור לצבא.הינני מרגיש שכבר כמעט ואין לי את המוטיבציה להמשיך ולחפש עבודה ואני יום יום במיטתי או מול המחשב תוהה מרוב מחשבות מה יהיה..המוח מרוקן לגמריי...
אני לא יודע אם הגעתי למקום הנכון אבל בכל מקרה אני מרגיש שאני חייב להוציא הכל החוצה כי כבר תקופה ארוכה דברים מעיקים עליי בתקופה זו של השנה.אני בן 23וחצי,מהמרכז,מאז השיחרור שלי אני מרגיש כל כך מתוסכל ומבולבל לגביי הרצונות שלי שאני כבר לא יודע מה לעשות עם החיים שלי.מאז השיחרור לא מצאתי עבודה-דבר אשר גרם לי לתסכול רב ולירידת מוטיבציה כללית.מאז אני בבית כל יום בין חיפושי עבודה ולבין להעביר את הזמן.זה כבר הגיע למצב שכבר כמעט איבדתי את שפיותי לחלוטין (אני משוחרר שנה וחודשיים-מאז אני בבית).אני לא יודע מה יהיה איתי בסופו של דבר מבחינת קריירה וכ'ו או מצב עכשווי,כי אני כבר רואה את הסוף מתקרב מבחינתי,ועוד אפילו לא התחלתי לחיות את החיים במלואם!..מאז אני מתגעגע לצבא לימים עברו והייתי מת לחזור אבל זה כבר לא אפשרי כי יש לי פטור ממילואים ואני עם פרופיל 45 נפשי.במהלך שירותי הצבאי עסקתי בתידרוך קצינים ונגדים בעת יציאתם לחל"ת ובחלק השני של השירות שלי הייתי אחראי על אספקת האישורים הצבאיים דרך אתר האינטרנט של אכ"א לכלל האוכ' אשר הזמינה אותם.זאת הייתה תקופה כיפית אך מפחידה קצת כי כמעט כל השירות התחבאתי מתורניות ומשמירות מתוך טענה שאינני מסוגל להחזיק נשק..גם יצא לי להכיר קצת חברים בשירות הזה שעזרו לי להחזיק מעמד ולסיים אותו לגמריי.לאחר השיחרור הרגשתי ריקנות שעד היום נמצאת בתוכי ומסרבת לצאת.במהלך השנה הזו ניסיתי לעבוד במספר תחומים כמו עובד מטבח,ברמן וכ'ו אך זה לא צלח מכיוון שלא החזקתי מעמד יום וקצת במשרות הללו.מאז אני יום יום שרוי בדיכאון פנימי עם עצמי,במאבק בלתי פוסק לנסות ולא לוותר ולנסות להמשיך בחיפושיי אחר עבודה.אומנם אני צעיר אך אני מרגיש ממש מבוגר בנפשי ושלעולם לא אצליח לחיות חיים נורמליים.בנוסף לרגשות אלו אין לי רישיון,דבר אשר דחיתי במשך 8-7 שנים,אני עדיין גר עם אמא שלי,מצבי הפיננסי רחוק מלהיות משביע רצון,אומנם יש לי קורת גג ומשפחה אוהבת-הפלוס היחידי כמעט בכל המצב הזה!,אך גם אני מרגיש שאין לי כיוון בחיי ושאני מרגיש אבוד לחלוטין בגו'נגל האזרחות והחיים האלו.גם עברתי דברים לא קלים בחיי..נאנסתי בגיל 14 ע"י חברי הטוב ביותר ושנה לפני כן אבי נפטר,דברים אשר עירערו אותי לגמריי והיה קשה לקום ולהמשיך הלאה.אני מרגיש אובד עצות ואינני מסוגל עוד להמשיך בהרגשה הזו של הפחד לגביי המשך חיי.הייתי רוצה חיים מאושרים יותר,עם כיוון,זוגיות,יותר תחומי עניין...ואולי בבוא היום לחזור לצבא
.הינני מרגיש שכבר כמעט ואין לי את המוטיבציה להמשיך ולחפש עבודה ואני יום יום במיטתי או מול המחשב תוהה מרוב מחשבות מה יהיה..המוח מרוקן לגמריי...