אני לא זוכרת
בת כמה הייתי, אבל אני זוכרת את ההרגשה: ישבתי על המיטה שלי (קומותיים) וידעתי שאם ארד בסולם העולם ימשיך ככה ואם ארד דרך השולחן - שהיה צמוד אל המיטה, דרך קיצור - העולם ימשיך אחרת. כי מה יש לנו אם לא רצף פעולות שכל שלב בו משנה את רצף הפעולות שיבוא אחריו? אני זוכרת את המחשבה הזאת באימה מוחלטת ואחריה את ההבנה שגם אם אשאר על המיטה - ולא ארד בסולם, ולא ארד דרך השולחן - גם זה יגרור רצף פעולות משלו. אימה מוחלטת; אבל מתוכה, נראה לי, קיבלתי מושג של חופש: אין לי מושג מה יהיה רצף הפעולות הבא. אני יכולה רק לשער אותו. אני יכולה לבחור במעשים שאני מאמינה בהם בפני עצמם, ולא כאלה שאמורים להוביל לכדור שיפול על הנדנדה שתעיף את הכדור בצד השני שיזיז את המתג וידליק את האור (את מכירה את המשחק הזה? נראה לי שהוא עובד רק בסביבת DOS. הייתי מכורה אליו. הוא, כמובן, רק מטאפורה).
כך או כך - ואני חושבת שהנקודה הזאת היא עניין כשמדברים על נשים עם הפרעות אכילה - את *תהיי* איפשהו. אני חושבת שמעבר לבחירה בלבד או לא לבד, חלק ממה שקשה הוא ההכרה בזה שאת נמצאת. לא נראה לי שאת לא יכולה כך או אחרת - בעצם, אני חושבת שאת יודעת שאת צריכה מזה ומזה - נראה לי (אם את קצת כמוני) שהבעיה היא בלהיות עם עצמך, כי זה אומר שתהיי. את מדברת על זה בטיפול? עולה בו עובדת הקיום שלך? זה אולי נשמע מרוחק ואולי אני ממש off, אבל ככה את נקראת לי. אני חושבת גם, שכשמכירים בעובדת הקיום שלך, הרבה יותר קל - אם לא: אפשרי, לראשונה - לראות מה את צריכה בכל רגע נתון - כל מה שעל הרצף בין לבד לביחד (נסכים שיש יותר משני מצבים אפשריים?).
זאת אולי הודעת מבולבלת - זה קורה לי כשאני מרגישה שאני כותבת מדי את עצמי - ואני מקווה שהמילים האלו יהיו, בשבילך, משהו; אבל גם אם לא ואני מאד רחוקה ממה שהתכוונת לו, אני רוצה שתדעי שנגעת ללבי ואני אתך, ככל יכולתי מהמרחק הזה.