מבולבלת

[פנס כחול]

מבולבלת

הלבד מטריף אותי,
להיות עם אנשים מבהיל ומבריח אותי הרבה אחורה,
לא יכולה ככה, לא יכולה אחרת.

 

[שישמים אחרים]

אני לא זוכרת

בת כמה הייתי, אבל אני זוכרת את ההרגשה: ישבתי על המיטה שלי (קומותיים) וידעתי שאם ארד בסולם העולם ימשיך ככה ואם ארד דרך השולחן - שהיה צמוד אל המיטה, דרך קיצור - העולם ימשיך אחרת. כי מה יש לנו אם לא רצף פעולות שכל שלב בו משנה את רצף הפעולות שיבוא אחריו? אני זוכרת את המחשבה הזאת באימה מוחלטת ואחריה את ההבנה שגם אם אשאר על המיטה - ולא ארד בסולם, ולא ארד דרך השולחן - גם זה יגרור רצף פעולות משלו. אימה מוחלטת; אבל מתוכה, נראה לי, קיבלתי מושג של חופש: אין לי מושג מה יהיה רצף הפעולות הבא. אני יכולה רק לשער אותו. אני יכולה לבחור במעשים שאני מאמינה בהם בפני עצמם, ולא כאלה שאמורים להוביל לכדור שיפול על הנדנדה שתעיף את הכדור בצד השני שיזיז את המתג וידליק את האור (את מכירה את המשחק הזה? נראה לי שהוא עובד רק בסביבת DOS. הייתי מכורה אליו. הוא, כמובן, רק מטאפורה).

כך או כך - ואני חושבת שהנקודה הזאת היא עניין כשמדברים על נשים עם הפרעות אכילה - את *תהיי* איפשהו. אני חושבת שמעבר לבחירה בלבד או לא לבד, חלק ממה שקשה הוא ההכרה בזה שאת נמצאת. לא נראה לי שאת לא יכולה כך או אחרת - בעצם, אני חושבת שאת יודעת שאת צריכה מזה ומזה - נראה לי (אם את קצת כמוני) שהבעיה היא בלהיות עם עצמך, כי זה אומר שתהיי. את מדברת על זה בטיפול? עולה בו עובדת הקיום שלך? זה אולי נשמע מרוחק ואולי אני ממש off, אבל ככה את נקראת לי. אני חושבת גם, שכשמכירים בעובדת הקיום שלך, הרבה יותר קל - אם לא: אפשרי, לראשונה - לראות מה את צריכה בכל רגע נתון - כל מה שעל הרצף בין לבד לביחד (נסכים שיש יותר משני מצבים אפשריים?).

זאת אולי הודעת מבולבלת - זה קורה לי כשאני מרגישה שאני כותבת מדי את עצמי - ואני מקווה שהמילים האלו יהיו, בשבילך, משהו; אבל גם אם לא ואני מאד רחוקה ממה שהתכוונת לו, אני רוצה שתדעי שנגעת ללבי ואני אתך, ככל יכולתי מהמרחק הזה.

 

[פנס כחול]

טוב

תודה, טוב לקרוא את זה.
תודה על ההתחלה, ועל הסוף.
ועל הטיפול - עוד מעט החודש יגמר, החופש יגמר. אולי אז קצת יסתדר אצלי.

 

[שישמים אחרים]

גם את בחופש מטיפול?

לא ידעתי. לבי איתך. שיעבור מהר ובשלום. מחבקת.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

פנס.

את יודעת להגיד מה מפחיד אותך בלהיות עם אנשים?

אני חושבת על איך היה לך קשה ומפחיד פה בהתחלה. זה לא נהיה קל מיד, ולא מיד הרגשת חלק. אבל לאט לאט כן.
ונראה לי שהיום את יכולה להרגיש כאן טוב, חלק מהקבוצה, במקום שלך.
זה לא תמיד עובד ככה בחיים המציאותיים, בטח לא בדיוק ככה,
אבל יש דברים דומים שיכולים להיות בשבילך אותה חוויה.
לא שווה את המאמץ?

 

[פנס כחול]

שונה, ולא מדויק גם...

(גם כאן עדיין מרגישה הרבה את המקום הנחות והלא שווה שלי לעומת האחרים.)

ובמציאות, יש מקומות שאני כן מרגישה שווה בהם אבל נשארת ככה, בלהתקרב יותר אני לא טובה, או לא כלום בכלל. פשוט לא מסוגלת.
לא יודעת למה. יודעת למה. מפחיד מדי. אנשים לא עשו לי טוב. ותמיד מרגישה גם לא שווה את זה, שאחרים לא ירצו להתקרב בכלל.
ויודעת שאנשים רואים את זה עלי, ושאני נראית מוזרה בכל כך הרבה מצבים. אבל אני לא יכולה אחרת. ואז אני רק מרגישה דפוקה עוד יותר.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זה בסדר שיש מרחק מסוים שבו נח לך

ושאת לא רוצה להתקרב יותר ממנו.
אני חושבת שיש הרבה אנשים שיש להם טווח כזה, של עד כמה קרוב הם יכולים ורוצים להגיע. זה באמת בסדר.
אבל תראי, גם פה, את מרגישה נחותה ואני בטוחה שזה לא מה שאחרות רואות בך. בטוחה גם שיש בנות כאן שחושבות שהן פחות חלק ופחות שייכות ממך. השאלה היא אם את יכולה לראות שלפעמים זה במה שאת מרגישה ולא במציאות? בחרדות שלך ולא במה שאנשים אחרים חושבים עלייך?

 

[פנס כחול]

יש לי שאלה, וסליחה אם היא קצת עצבנית.

מה בסדר?
מה משנה עכשו אם זה בסדר?
לא זה העניין.
בזמן האחרון מנסים להרגיע אותי ש"זה בסדר" על כל מיני דברים, בהתחשב במצב, בתנאים, בזכויות האדם...
זה לא משנה, וכבר מזמן הפנמתי שהרוב בי הוא *לא* בסדר, אז אין לי סיבה להתעודד עכשו ממידת הבסדר שלי.
ולגבי מה שכתבת, זה יכל להיות נכון אם זה היה נוח אולי, אבל זה לא.
זה לא מה שאני רוצה. זה מה שמצליח לי, ובעיקר מה שלא.
וכן, אני מצליחה לראות שזו הדפיקות שלי, ברור לגמרי.

 

[תמרה45]

אני חושבת שהתחושות האלה

הם פשוט סימן שאת עדיין לא במקום המדוייק והבטוח שלך,
המקום שבו את את עד הסוף..
רק תמשיכי בתהליך שלך בסבלנות ותקשיבי לקריאות שקוראות לך לפעמים לעצור ולהתבונן ולצורך בשינויים מסויימים אם צריך אותם..
אל תמהרי לפרש תחושות שלך כדפיקות או משהו כזה.. לפעמים זה יכול להיות משהו אחר..

 

[פנס כחול]

תודה לכל מי שענתה

אין לי כוח,
כועסת על עצמי ובלי סבלנות.
הייתי רוצה לוותר.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אל.

יש ימים קשים מאוד, ויש כאלו שיותר קל בהם.
והם עוד יבואו.
אל תוותרי.
אנחנו כאן.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

את צודקת, לא תמיד זה משנה.

לפעמים כן. לפעמים זה עוזר לדעת שזה נורמלי ושיש עוד אנשים שמרגישים ככה. ולפעמים לא.
וזה בסדר להגיד לי שהתגובה הזו היא לא מה שהיית צריכה...

אני מבינה שזה לא מה שאת רוצה. פשוט מנסה להגיד שאולי יש לך יותר כישורים לזה ממה שאת חושבת, גם אם זה לוקח לך קצת זמן בהתחלה. ואולי אמונה בעצמך תשנה משהו במציאות החברתית שלך

 

[פנס כחול]

סליחה, מתנצלת

זה אני
אין לי עוד כוח
סליחה

 

[Rak חיבוק]

לגמרי הרגשה שלי..

מזדהה לגמרי!!!

נטרפת מהלבד, אבל להיות עם אנשים מפחיד אותי.

הרגשה של תקוע

 

[פנס כחול]

פעם שלישית

שוב, באותו חודש
מתחילה להיות חולה.

אולי די?