קירשנבאום8
Well-known member
מאמר נפלא של יאיר אסולין, הבאתיו במלואו, מפציר בכם לקוראו
א. באחת השיחות, מתחת לעץ באיזה "גן לאומי", כשמסביב ילדים רצים, ושני בחורים עם אקדחים תקועים מאחור מנסים לארגן מניין ל"מנחה", אמרתי לו את מה שכבר כתבתי פה לא פעם: שהיום הסיפור הישראלי, כמו שאני מבין אותו, הוא כבר לא על ימין־שמאל, לא על כן־שטחים, לא־שטחים, לא על כלכלה כזאת או אחרת. והשאלות האלה — החשובות מאוד בפני עצמן, על הדרך של המדינה הזאת, של המקום הזה — נדחקות מפני השאלות הבסיסיות יותר על כללי המשחק, על מערכת האמונות הבסיסית שלנו, על מה, בסוף, השאיפה האמיתית שלנו מהמקום הזה, מה המקום הזה אומר לנו, מה הסיפור שאנחנו רוצים לספר. כלומר, אם פעם התווכחנו על הדרך, היום הדיון הוא על עצם המטרה. ואמרתי לו שהשאלה הגדולה ביותר היא אם אנחנו מאמצים את האמירות על כך שלנצח נחיה על החרב, שכל הערבים רוצים להשמיד אותנו, שאין סיכוי, שלא משנה מה יקרה — לא יהיה שלום.
ב. ואמרתי לו שהמשמעות של התמסרות למלים הארסיות האלה היא קודם כל השחתה שלנו, של תפישת המוסר היהודית. אחר כך היא גם יצירת תודעה של חיים על המינימום. וגם אתה יודע, אמרתי, את מי משרתת התודעה הזאת, מי מרוויח מזה שהאזרח הישראלי מתנהל מרגע לרגע, שהוא, בפנימיות שלו, לא מעיז לחשוב באמת רחוק, שהקיום שלו נע ממהדורת חדשות אחת לשנייה, מ"איום קיומי" ל"איום קיומי". וחשבתי על זה שאנחנו באמת צריכים להכריע מה אנחנו רוצים מעצמנו, שהמציאות הישראלית כמו שהיא היום, המאפיין המרכזי שלה, הוא העדר הכרעה, העדר זרימה. קמים בבוקר, מחפשים איך להעביר את הזמן, להרוויח כמה גרושים, והולכים לישון.
ג. הוא השיב לי דברים נכוחים. הביקורת שהשמיע על השמאל, על השיח הרדוד שלו, על יצחק הרצוג, על זה שהוא לא יותר טוב מבנימין נתניהו, שהוא לא באמת ישנה פה משהו, שגם הוא חלק מאותו מועדון, ובכלל על השמאל הישראלי, על זה שהוא נופל שוב ושוב בפח של לא להיות נאמן לערכים של עצמו, לא להיות עקבי, אוטונומי — קשה לחמוק מכל זה. הטרגדיה של השמאל היום היא שגם מי שמחפש שינוי מהסס להגיע אליו.
ברגע של התלהטות אמרתי לו שאני לא רואה ערך בעצם קיומה של מדינת ישראל כגוף שלטוני, אם כמהות, כחברה, כמערכת ערכים, היא ריקה מתוכן. אם אתה באמת מאמין שלנצח נאכל חרב, שאין תקווה, שאין אפילו שאיפה לשלום, שעצם הקיום מצדיק לוותר על הכל הערכים שלנו, אז מה הטעם? אין משמעות למסגרת פורמלית ריקה, אמרתי לו, מסגרת כזאת היא הניוון הגדול ביותר. ונכון להיום, לשם אנחנו הולכים, למציאות שבה כל השיח הוא פוליטיקה, כלומר צורה — לא תוכן, לא משמעות. במציאות כזאת אתה רוצה לחיות? זאת המדינה שאתה רוצה להיות חלק ממנה?
ד. אני לא פציפיסט, אמרתי לו. אני מכיר בצורך במלחמות, בדיוק כמו שאני מכיר בצורך של מדינת ישראל להגן על עצמה, אלא שמי שהופך את זה לעיקר, לפרצוף שלנו, הוא שעושה את העוול הגדול ביותר. יש הבדל קריטי, אמרתי לו, בין התמסרות להגנה, למלחמה, להפיכתן ל"לכתחילה", לבין הכרה בכך שהשאיפה האמיתית היא נחת, חופש, שלשם — בטווח הארוך יותר, במהלכים העמוקים, האסטרטגיים — חותרים. ונכון להיום אתה לא מרגיש שמישהו חותר לשם. כל האנרגיה מושקעת בשימור המצב הקיים, בשימור האקראיות, השבריריות, חוסר הביטחון.
ה. ומסביב, מתחת לעץ, הילדים המשיכו לרוץ. הוא מזג לי עוד תה. זה המקום שלנו, אמרתי לו, פה נולדנו, אין לנו מקום אחר. ובמציאות הזאת, דווקא עכשיו, בפסח, דווקא פה, מתחת לעץ, עם משב האוויר הזה — גם אתה יודע — המקום הזה, כמו צמא במדבר, מתחנן לשינוי.
א. באחת השיחות, מתחת לעץ באיזה "גן לאומי", כשמסביב ילדים רצים, ושני בחורים עם אקדחים תקועים מאחור מנסים לארגן מניין ל"מנחה", אמרתי לו את מה שכבר כתבתי פה לא פעם: שהיום הסיפור הישראלי, כמו שאני מבין אותו, הוא כבר לא על ימין־שמאל, לא על כן־שטחים, לא־שטחים, לא על כלכלה כזאת או אחרת. והשאלות האלה — החשובות מאוד בפני עצמן, על הדרך של המדינה הזאת, של המקום הזה — נדחקות מפני השאלות הבסיסיות יותר על כללי המשחק, על מערכת האמונות הבסיסית שלנו, על מה, בסוף, השאיפה האמיתית שלנו מהמקום הזה, מה המקום הזה אומר לנו, מה הסיפור שאנחנו רוצים לספר. כלומר, אם פעם התווכחנו על הדרך, היום הדיון הוא על עצם המטרה. ואמרתי לו שהשאלה הגדולה ביותר היא אם אנחנו מאמצים את האמירות על כך שלנצח נחיה על החרב, שכל הערבים רוצים להשמיד אותנו, שאין סיכוי, שלא משנה מה יקרה — לא יהיה שלום.
ב. ואמרתי לו שהמשמעות של התמסרות למלים הארסיות האלה היא קודם כל השחתה שלנו, של תפישת המוסר היהודית. אחר כך היא גם יצירת תודעה של חיים על המינימום. וגם אתה יודע, אמרתי, את מי משרתת התודעה הזאת, מי מרוויח מזה שהאזרח הישראלי מתנהל מרגע לרגע, שהוא, בפנימיות שלו, לא מעיז לחשוב באמת רחוק, שהקיום שלו נע ממהדורת חדשות אחת לשנייה, מ"איום קיומי" ל"איום קיומי". וחשבתי על זה שאנחנו באמת צריכים להכריע מה אנחנו רוצים מעצמנו, שהמציאות הישראלית כמו שהיא היום, המאפיין המרכזי שלה, הוא העדר הכרעה, העדר זרימה. קמים בבוקר, מחפשים איך להעביר את הזמן, להרוויח כמה גרושים, והולכים לישון.
ג. הוא השיב לי דברים נכוחים. הביקורת שהשמיע על השמאל, על השיח הרדוד שלו, על יצחק הרצוג, על זה שהוא לא יותר טוב מבנימין נתניהו, שהוא לא באמת ישנה פה משהו, שגם הוא חלק מאותו מועדון, ובכלל על השמאל הישראלי, על זה שהוא נופל שוב ושוב בפח של לא להיות נאמן לערכים של עצמו, לא להיות עקבי, אוטונומי — קשה לחמוק מכל זה. הטרגדיה של השמאל היום היא שגם מי שמחפש שינוי מהסס להגיע אליו.
ברגע של התלהטות אמרתי לו שאני לא רואה ערך בעצם קיומה של מדינת ישראל כגוף שלטוני, אם כמהות, כחברה, כמערכת ערכים, היא ריקה מתוכן. אם אתה באמת מאמין שלנצח נאכל חרב, שאין תקווה, שאין אפילו שאיפה לשלום, שעצם הקיום מצדיק לוותר על הכל הערכים שלנו, אז מה הטעם? אין משמעות למסגרת פורמלית ריקה, אמרתי לו, מסגרת כזאת היא הניוון הגדול ביותר. ונכון להיום, לשם אנחנו הולכים, למציאות שבה כל השיח הוא פוליטיקה, כלומר צורה — לא תוכן, לא משמעות. במציאות כזאת אתה רוצה לחיות? זאת המדינה שאתה רוצה להיות חלק ממנה?
ד. אני לא פציפיסט, אמרתי לו. אני מכיר בצורך במלחמות, בדיוק כמו שאני מכיר בצורך של מדינת ישראל להגן על עצמה, אלא שמי שהופך את זה לעיקר, לפרצוף שלנו, הוא שעושה את העוול הגדול ביותר. יש הבדל קריטי, אמרתי לו, בין התמסרות להגנה, למלחמה, להפיכתן ל"לכתחילה", לבין הכרה בכך שהשאיפה האמיתית היא נחת, חופש, שלשם — בטווח הארוך יותר, במהלכים העמוקים, האסטרטגיים — חותרים. ונכון להיום אתה לא מרגיש שמישהו חותר לשם. כל האנרגיה מושקעת בשימור המצב הקיים, בשימור האקראיות, השבריריות, חוסר הביטחון.
ה. ומסביב, מתחת לעץ, הילדים המשיכו לרוץ. הוא מזג לי עוד תה. זה המקום שלנו, אמרתי לו, פה נולדנו, אין לנו מקום אחר. ובמציאות הזאת, דווקא עכשיו, בפסח, דווקא פה, מתחת לעץ, עם משב האוויר הזה — גם אתה יודע — המקום הזה, כמו צמא במדבר, מתחנן לשינוי.