סוףסוף קראתי את שני המאמרים.
ואני שייכת, כפי הנראה, לזן מוזר שמסכים עם שניהם. בגדול. אבל אתיחס למאמר של נרי לבנה, שהוא זה שמעציב אותי יותר. (כי דווקא מה שכתוב במאמרה של המורה הדגולה ששכחתי את שמה, פחות חידש לי). הוא מעציב אותי יותר, כי אני רוצה להאמין, כמו שיש בפורום כאלה הטוענות, שלו אהיה מעורבת, בסופו של דבר יהיה בסדר. כי, שלא כמו ליליה, אין לי אידיאליים לתקן בעצמי את תחלואי מערכת החינוך לשם כלל העם, [ז"א יש לי, אבל] ובשמחה הייתי שולחת את ילדי לבית ספר פרטי לו הייתי חושבת ששנות ילדותיהם יהיו מאושרות יותר, ושהוא יקדמם יותר, אבל כרגע אין לי איך. 2 ילדים, 12 שנה, כמה עולה אותו בי"ס פרטי שבנה הועבר אליו? . זה בפירוש מעציב אותי. ועם זאת, אני לא חושבת שכל אי האושר שבילדות אפשר לנקז אותו לביה"ס. אני אישית מאוד אהבתי ללכת לביה"ס. מאוד אהבתי את ביה"ס היסודי (למעט כיתה ב' שאז לא אהבתי את המורה). הקושי הזכור לי בחטיבה הוא דווקא ההתמודדות החברתית בכיתה שבה רוב הילדים באו מבי"ס יסודי אחר. וגם את התיכון אהבתי (למרות שלא הראתי זאת, כי זה ממש לא היה אין). זה לא אומר שלא אהבתי להבריז. אז מה. גם היום יש ימים שהייתי שמחה להשאר בבית ולא ללכת לעבודה. אבל עדיין, ככלל, אני די אוהבת לעבוד [וגם אוהבת לא לעבוד..]. אני חושבת שיש קושי אינטרינזי בילדות, שאין דרך לעקוף אותו. כשאתה ילד, יש סמכות, שרירותית, שהיא לא אתה. מעמדך פחות בעולם. אני, כילדה, רציתי להיות גדולה. רציתי את העצמאות שבלהיות גדולה. גם את היחס הרציני שזוכים לו גדולים. אבל גם את החופש, העצמאות. ואני לא מוכנה לתת חופש ועצמאות כאלה לילדי. הם ילדים. הם לא בשלים לזה. רוצים את זה, ברור. אבל לא בשלים לזה. לכן הם ילדים. גם בני אינו רוצה ללכת לגן. מה הוא כן רוצה? ממ, שאלך איתו לגן. הסברתי לו שהייתי רוצה, אבל למבוגרים אסור. אז היום בדרך הבייתה הוא פינטז על גן לילדים ומבוגרים וגם לתינוקות. ושכולנו נוכל להיות בו ביחד. אם הייתי נותנת לו להכריע, הוא היה מכריע בכיוון הזה. אבל הוא ילד. לא זה שאתן לו לנווט את החיים. אם הייתי נותנת לו להכריע היינו ערים כל הלילה בבריכה, וישנים בבוקר בבית, ו.. [עוד דברים שגם אני חשבתי פעם שהם כיפיים], רק שאחרי חצי שעה היה פורץ בבכי ומבקש משהו אחר, ואז היה בוכה עצמו לשינה. להיות ילד, בבי"ס, ובבית, קשה בהגדרה. כי לא אתה קובע. ולא הייתי רוצה להיות בית שבו הילדים קובעים. כי אז אני לא הייתי קובעת. הייתי הופכת להיות משרתת. [מעבר לזה שאני גם לא חושבת שטוב להם לקבוע תמיד]. אז אם כך, אם יש משהו בילדות שיש בו קושי אינטרינזי, על מה העצב? שאני חוששת שנרי צודקת. שלא רואים את הילדים. שכשיש 40 ילד על מורה, במקום שבו אין שום נורמות של שקט, הקשבה, ריכוז. אין דרך לעקוב אחרי הילדים. לדעת מה קורה להם. ואני מצטטת: " שמה שהמורים קוראים לו "קשיים סובייקטיוויים של התלמיד" הוא בעצם קשיים אובייקטיוויים של מערכת החינוך - כיתות גדולות מדי, מורים מותשים או לא מוכשרים כהלכה להתמודד עם תלמידים. ". זה מה שמדאיג אותי. בעבודתי הזדמן לי לראות ילדים עם בעיות, שאינם משתלבים כהלכה בבי"ס. אכן, ישנם לא מעט ילדים קשים, או עם קשיים כאלה או אחרים. אבל לגבי חלק מהם, פשוט ברור ש "המערכת לא ערוכה". כמו שאמרו לי לגבי יניבי, כשרציתי להכניסו לא לחלוטין גמול לגן. "המערכת לא ערוכה". אפשר לחשוב - לא ערוכה לגמילה של ילד בן 3? המערכת לא ערוכה להתמודד עם הקשיים הטבעיים של ילדים. זה מה שמעציב אותי. הילד הפרטי שלי מבטא את קשייו בדיוק
. אולי אחזור אח"כ