אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
מאמר מ"הארץ"
- פותח הנושא לורליי43
- פורסם בתאריך
התגובה לא היתה מצוינת, לטעמי,
מפני שהיא איגדה את כל ההורים תחת אותן הגדרות סרקסטיות של "נאורים, משכילים, ליברליים" וכו' ואת הילדים כ"ובכלל לא פרועים ומפונקים ומניפולטיווים ואגוצנטרים וחצופים", במין תחרות של הטחת רפש בין המורה לבין נרי ליבנה. נרי ליבנה לא מעניינת אותי במיוחד - מעניינת אותי מאוד מורה שכותבת בצורה כזו על הורים ותלמידים. שניים מילדי נמצאים במערכת החינוך (אחד ביסודי ואחת בתיכון) ולא הייתי רוצה שיפלו לידיה של מורה שכותבת כך על אלה המופקדים בידיה.
מפני שהיא איגדה את כל ההורים תחת אותן הגדרות סרקסטיות של "נאורים, משכילים, ליברליים" וכו' ואת הילדים כ"ובכלל לא פרועים ומפונקים ומניפולטיווים ואגוצנטרים וחצופים", במין תחרות של הטחת רפש בין המורה לבין נרי ליבנה. נרי ליבנה לא מעניינת אותי במיוחד - מעניינת אותי מאוד מורה שכותבת בצורה כזו על הורים ותלמידים. שניים מילדי נמצאים במערכת החינוך (אחד ביסודי ואחת בתיכון) ולא הייתי רוצה שיפלו לידיה של מורה שכותבת כך על אלה המופקדים בידיה.
הבעיה נובעת לדעתי באמת
מאי קריאת המאמר המקורי. כל הדברים שציטטת הם פשוט תגובה ישירה למה שנרי ליבנה אמרה. מאד לא הוגן לשפוט תגובה למשהו שלא קראת. זה פשוט לא בא כמאמר עצמאי. ברור לי לחלוטין שאם קוראים את זה לבד, זה נשמע רע. אבל אם קוראים את זה כתגובה למשהו - זה ממש תגובה מובנת מאליה. מתבקשת. ממש אין כאן הגדרת כל ההורים - אלא רק אלה שנרי ליבנה דיברה עליהם - היא והחברים שלה, שנורא מתגאים בילדים שלהם שמתחצפים למורים. זה בכלל לא תחרות של הטחת רפש. אבל זה כמו לשמוע רק צד אחד של שיחת טלפון. אי אפשר להבין את ההקשר. נרי ליבנה ממש גם לא מעניינת אותי - אבל פשוט אי אפשר להבין את התגובה בלי לדעת על מה היא מגיבה. אולי אסור היה להביא את התגובה כך שאפשר לקרוא אותה בלי המאמר המקורי, או לפחות לתת אפשרות לגשת גם למאמר המקורי. לי יש חמישה ילדים במערכת החינוך, בכל הגילאים, ואין לי כל בעיה עם המורה הזאת. להפך - לדעתי היא ענתה תשובה טובה מאד. באמת חבל שהיא הוצאה לחלוטין מהקשרה.
מאי קריאת המאמר המקורי. כל הדברים שציטטת הם פשוט תגובה ישירה למה שנרי ליבנה אמרה. מאד לא הוגן לשפוט תגובה למשהו שלא קראת. זה פשוט לא בא כמאמר עצמאי. ברור לי לחלוטין שאם קוראים את זה לבד, זה נשמע רע. אבל אם קוראים את זה כתגובה למשהו - זה ממש תגובה מובנת מאליה. מתבקשת. ממש אין כאן הגדרת כל ההורים - אלא רק אלה שנרי ליבנה דיברה עליהם - היא והחברים שלה, שנורא מתגאים בילדים שלהם שמתחצפים למורים. זה בכלל לא תחרות של הטחת רפש. אבל זה כמו לשמוע רק צד אחד של שיחת טלפון. אי אפשר להבין את ההקשר. נרי ליבנה ממש גם לא מעניינת אותי - אבל פשוט אי אפשר להבין את התגובה בלי לדעת על מה היא מגיבה. אולי אסור היה להביא את התגובה כך שאפשר לקרוא אותה בלי המאמר המקורי, או לפחות לתת אפשרות לגשת גם למאמר המקורי. לי יש חמישה ילדים במערכת החינוך, בכל הגילאים, ואין לי כל בעיה עם המורה הזאת. להפך - לדעתי היא ענתה תשובה טובה מאד. באמת חבל שהיא הוצאה לחלוטין מהקשרה.
ליליה והגמדים
New member
וברוב המקרים, ככה זה עובד...
(דעתי לא מאוד רחוקה משל לורליי, רק מכילה גם אלמנטים חברתיים-אידיאולוגיים).
(דעתי לא מאוד רחוקה משל לורליי, רק מכילה גם אלמנטים חברתיים-אידיאולוגיים).
ליליה והגמדים
New member
יש כאן בלבול מושגים
חינוך ביתי הוא לקיחת אחריות מלאה על סדר היום ותכניו. המבחן האמיתי של כל חינוך, הוא ההשתלבות של הילד/ה בחיים הבוגרים. מעצם הבידול מהחיים (על הרע והראוי לביקורת שבהם) - זה כשלונו של כל חינוך מתבדל. זה אתגר גדול להתמודד על האינדבידום וטיפוחו בתוך המערכת הממלכתית, אני לא מוןפתעת שיש משפחות שמתקשות לעמוד בו. יש הרבה. רובן נוטשות את הילד בתוך החינוך הממלכתי, לטבוע. מיעוטן מפתחות מערכות שמבודדות את הילד מהביצה הטובענית הממלכתית. התוצאה דומה במהות, גם אם שונה בסמנטיקה ובמראית העין. לדעתי כמובן. הדרך היחידה ללמד תפקוד בחברה, היא בתוך החברה עצמה. חינוך ביתי הוא לחלוטין, לדעתי, השתמטות הורית מאחריות. זה כמו ללמד את הילדים שחיה בהתכתבות. מכמיר (עבור הילדים).
חינוך ביתי הוא לקיחת אחריות מלאה על סדר היום ותכניו. המבחן האמיתי של כל חינוך, הוא ההשתלבות של הילד/ה בחיים הבוגרים. מעצם הבידול מהחיים (על הרע והראוי לביקורת שבהם) - זה כשלונו של כל חינוך מתבדל. זה אתגר גדול להתמודד על האינדבידום וטיפוחו בתוך המערכת הממלכתית, אני לא מוןפתעת שיש משפחות שמתקשות לעמוד בו. יש הרבה. רובן נוטשות את הילד בתוך החינוך הממלכתי, לטבוע. מיעוטן מפתחות מערכות שמבודדות את הילד מהביצה הטובענית הממלכתית. התוצאה דומה במהות, גם אם שונה בסמנטיקה ובמראית העין. לדעתי כמובן. הדרך היחידה ללמד תפקוד בחברה, היא בתוך החברה עצמה. חינוך ביתי הוא לחלוטין, לדעתי, השתמטות הורית מאחריות. זה כמו ללמד את הילדים שחיה בהתכתבות. מכמיר (עבור הילדים).
את מאשימה אותי במעשים חמורים.
לדעתי, בית הספר אינו מיקרוקוסמוס של כלום. הוא שונה מהחיים - בחיברות, באופן הלימוד, באופן ההתנהלות היומיומית ועוד ועוד. ועם הנחת יסוד זו, יחד עם טענתך ש - הדרך היחידה ללמד תפקוד בחברה, היא בתוך החברה עצמה, את יכולה להבין למה אני לא רואה בבית הספר הכרח, או אפילו יתרון.
לדעתי, בית הספר אינו מיקרוקוסמוס של כלום. הוא שונה מהחיים - בחיברות, באופן הלימוד, באופן ההתנהלות היומיומית ועוד ועוד. ועם הנחת יסוד זו, יחד עם טענתך ש - הדרך היחידה ללמד תפקוד בחברה, היא בתוך החברה עצמה, את יכולה להבין למה אני לא רואה בבית הספר הכרח, או אפילו יתרון.
אז איזה יתרון יש ללהיות בבית?
מיקרוקוסמוס של מה זה? של צבא? של אוניברסיטה? של מקום עבודה? או שגם כל אלה מיותרים לגמרי וצריך פשוט לשבת בבית כל החיים? הבית הוא אכן מיקרוקוסמוס של עצמו, הוא אכן מכין לחיי משפחה בעתיד, הוא הבסיס שממנו יוצאים ואליו חוזרים וככזה אין ולא יכול להיות לו תחליף (אלא אם למישהו מתאים יותר לחיות בקומונה). אבל אני בכנות לא מבינה איך בית הוא מיקרוקוסמוס של משהו שהוא לא מסגרת משפחתית.
מיקרוקוסמוס של מה זה? של צבא? של אוניברסיטה? של מקום עבודה? או שגם כל אלה מיותרים לגמרי וצריך פשוט לשבת בבית כל החיים? הבית הוא אכן מיקרוקוסמוס של עצמו, הוא אכן מכין לחיי משפחה בעתיד, הוא הבסיס שממנו יוצאים ואליו חוזרים וככזה אין ולא יכול להיות לו תחליף (אלא אם למישהו מתאים יותר לחיות בקומונה). אבל אני בכנות לא מבינה איך בית הוא מיקרוקוסמוס של משהו שהוא לא מסגרת משפחתית.
"חינוך ביתי" אינו נעשה בטווח ארבע
קירות. חינוך ביתי נעשה בביתי שלי ובשאר רחבי הארץ. חינוך ביתי אינו בהכרח "מסגרת משפחתית". בחינוך ביתי לא יושבים תחת העץ ומשחקים דמקה. גם לא יושבים סביב השולחן עם פעמון ומחליפים מקצועות כל שעה. (אם כי אפשר). חינוך ביתי אינו מתאים לכל אחד (בעצם, לא לכל ההורים). מי שחושב שמערכת החינוך היא מושלמת ומדהימה (פורום "הורים לילדים ביסודי"?) בוודאי שישלול חינוך ביתי מכל וכל. אולם לרב ההורים יש שאלות הנובעות מתפקודה של מערכת החינוך. רובם בודקים (גם אם לא משתמשים ב) מסגרת נוספת או אלטרנטיבית. גם חינוך ביתי הוא כזה, גם אם בית הספר לא נבדק על בשר הילדים לפני שהוחלט על חינוך ביתי. אני חוזרת על דבריה של צימעס: בית הספר אינו בבואה של החברה. הוא מלמד במקרה הטוב, הישרדות. ולא דרך חיים.
קירות. חינוך ביתי נעשה בביתי שלי ובשאר רחבי הארץ. חינוך ביתי אינו בהכרח "מסגרת משפחתית". בחינוך ביתי לא יושבים תחת העץ ומשחקים דמקה. גם לא יושבים סביב השולחן עם פעמון ומחליפים מקצועות כל שעה. (אם כי אפשר). חינוך ביתי אינו מתאים לכל אחד (בעצם, לא לכל ההורים). מי שחושב שמערכת החינוך היא מושלמת ומדהימה (פורום "הורים לילדים ביסודי"?) בוודאי שישלול חינוך ביתי מכל וכל. אולם לרב ההורים יש שאלות הנובעות מתפקודה של מערכת החינוך. רובם בודקים (גם אם לא משתמשים ב) מסגרת נוספת או אלטרנטיבית. גם חינוך ביתי הוא כזה, גם אם בית הספר לא נבדק על בשר הילדים לפני שהוחלט על חינוך ביתי. אני חוזרת על דבריה של צימעס: בית הספר אינו בבואה של החברה. הוא מלמד במקרה הטוב, הישרדות. ולא דרך חיים.
נכון, אני חושבת
שמערכת החינוך מושלמת ומדהימה! ובכלל, שהחיים מושלמים! אין לי שום ביקורת ושום שאלות ושום דרישות ובכלל אני ראש כזה קטן! ואם אני משתתפת בפורום "הורים לילדים ביסודי" זו הוכחה ניצחת לכך. בחיי שאני לא מבינה את ההגיון בדברייך. ומעבר לכך, המשפט האחרון בדברייך חוזר כמו מנטרה ולא רק אצלך, אך עדיין לא ראיתי שום הוכחות לכך.
שמערכת החינוך מושלמת ומדהימה! ובכלל, שהחיים מושלמים! אין לי שום ביקורת ושום שאלות ושום דרישות ובכלל אני ראש כזה קטן! ואם אני משתתפת בפורום "הורים לילדים ביסודי" זו הוכחה ניצחת לכך. בחיי שאני לא מבינה את ההגיון בדברייך. ומעבר לכך, המשפט האחרון בדברייך חוזר כמו מנטרה ולא רק אצלך, אך עדיין לא ראיתי שום הוכחות לכך.
אני אנסה לפרט את המשפט ההוא
הסיבה שאני בד"כ רק כותבת אותו, ולא מפרטת, היא שכבר פירטתי פעמים רבות, וזה קצת מעייף אותי. אבל הנה: אני כותבת רק על עניני חיברות, כי כך אני מבינה את "מיקרוקוסמוס". לגבי למידה - בלמידה מתמדת. * * * בעולם האמיתי (כלומר - אני, אדם מבוגר), אנשים נפגשים עם כל מיני אנשים, בכל מיני גילאים, בעלי כל מיני מקצועות/עיסוקים, ובעלי כל מיני תחומי ענין. בבית הספר נפגשים עם קבוצת ילדים שכולם באותו גיל, ועם נשות חינוך ספורות - שמהוות מודל כמעט בלעדי - למשך כמעט ממחצית שעות הערות של הילד (לכל היותר - בכיתות הגבוהות - עם מעט יותר אנשי חינוך). * * * בעולם האמיתי אני בוחרת את החברים שלי. אני מוצאת אותם דרך חברים אחרים, באינטרנט, בחוגים, במקום העבודה. (יש לי חבר אחד שלמד אתי בכתה בתיכון, ואני בקשר עם מספר אנשים שלמדו אתי בטכניון. כל השאר - תחביבים משותפים ו "חבר מביא חבר". לאחרונה גם "אספתי" חברים באינטרנט). בבית הספר החברה נכפית על הילד: הכתה שלו נקבעת עבורו (ע"י הורים ומורים) משיקולים טכניים, ולא ניתנת להחלפה (אלא במקרים מאוד מאוד קיצוניים). * * * בעולם האמיתי אני קובעת את המינון בו אני פוגשת אנשים. אני בוחרת באילו שעות, למשך כמה זמן, באיזה הרכב (מי וכמה). למשל - תעשי חשבון (קאללה) כמה שעות בשבוע את מבלה עם חברים. את עובדת מהבית, כך שאם את מרגישה חסר בחברה אנושית, את בוודאי ממלאת אותה איכשהו, כך שיש לך הערכה מהם הצרכים החברתיים שלך. בבית הספר, למשך 6-8 שעות כל יום, אין לי כ"כ מוחלט חופש לבחור מי. אני יכולה לבחור עם מי אני מדברת וממי אני מתעלמת, אבל לא את כל הסביבה. אין לי בכלל חופש לבחור מינון: מותר (שנהיה חובה) להיות חברתית בהפסקות, אסור לדבר בשעורים. (אסור אפילו להעביר פתק לשכן, למרות שזה לא מפריע למורה, אלא רק לתלמידים). אכן - נשאר חופש בשעות הפנאי המעטות (אחה"ץ, בזמן המועט שנשאר בין החוגים והכנת שעורי הבית). אחרי שעור שלם בו ילד חייב להיות שקט, ההפסקה הופכת לסיר-לחץ. זה לא מצב חברתי רווח בקרב מבוגרים. בשעורים עצמם - תחרות (עם המורה כמדיד "כל הכבוד, יוסי!", "נאי מאוכזבת ממך, רינה!", "שוב שכחת???"), רושם על החברים, לעג. והכל - ברמזים, מבטים, תחת האיסור לדבר. * * * מפסיקה כאן. נדמה לי שעברתי על הרבה מההבדלים בנושא החברתי.
הסיבה שאני בד"כ רק כותבת אותו, ולא מפרטת, היא שכבר פירטתי פעמים רבות, וזה קצת מעייף אותי. אבל הנה: אני כותבת רק על עניני חיברות, כי כך אני מבינה את "מיקרוקוסמוס". לגבי למידה - בלמידה מתמדת. * * * בעולם האמיתי (כלומר - אני, אדם מבוגר), אנשים נפגשים עם כל מיני אנשים, בכל מיני גילאים, בעלי כל מיני מקצועות/עיסוקים, ובעלי כל מיני תחומי ענין. בבית הספר נפגשים עם קבוצת ילדים שכולם באותו גיל, ועם נשות חינוך ספורות - שמהוות מודל כמעט בלעדי - למשך כמעט ממחצית שעות הערות של הילד (לכל היותר - בכיתות הגבוהות - עם מעט יותר אנשי חינוך). * * * בעולם האמיתי אני בוחרת את החברים שלי. אני מוצאת אותם דרך חברים אחרים, באינטרנט, בחוגים, במקום העבודה. (יש לי חבר אחד שלמד אתי בכתה בתיכון, ואני בקשר עם מספר אנשים שלמדו אתי בטכניון. כל השאר - תחביבים משותפים ו "חבר מביא חבר". לאחרונה גם "אספתי" חברים באינטרנט). בבית הספר החברה נכפית על הילד: הכתה שלו נקבעת עבורו (ע"י הורים ומורים) משיקולים טכניים, ולא ניתנת להחלפה (אלא במקרים מאוד מאוד קיצוניים). * * * בעולם האמיתי אני קובעת את המינון בו אני פוגשת אנשים. אני בוחרת באילו שעות, למשך כמה זמן, באיזה הרכב (מי וכמה). למשל - תעשי חשבון (קאללה) כמה שעות בשבוע את מבלה עם חברים. את עובדת מהבית, כך שאם את מרגישה חסר בחברה אנושית, את בוודאי ממלאת אותה איכשהו, כך שיש לך הערכה מהם הצרכים החברתיים שלך. בבית הספר, למשך 6-8 שעות כל יום, אין לי כ"כ מוחלט חופש לבחור מי. אני יכולה לבחור עם מי אני מדברת וממי אני מתעלמת, אבל לא את כל הסביבה. אין לי בכלל חופש לבחור מינון: מותר (שנהיה חובה) להיות חברתית בהפסקות, אסור לדבר בשעורים. (אסור אפילו להעביר פתק לשכן, למרות שזה לא מפריע למורה, אלא רק לתלמידים). אכן - נשאר חופש בשעות הפנאי המעטות (אחה"ץ, בזמן המועט שנשאר בין החוגים והכנת שעורי הבית). אחרי שעור שלם בו ילד חייב להיות שקט, ההפסקה הופכת לסיר-לחץ. זה לא מצב חברתי רווח בקרב מבוגרים. בשעורים עצמם - תחרות (עם המורה כמדיד "כל הכבוד, יוסי!", "נאי מאוכזבת ממך, רינה!", "שוב שכחת???"), רושם על החברים, לעג. והכל - ברמזים, מבטים, תחת האיסור לדבר. * * * מפסיקה כאן. נדמה לי שעברתי על הרבה מההבדלים בנושא החברתי.
תסלחי לי, החיים לא נראים כך,
לא אצל רובנו ובטח לא רוב הזמן (אולי אצלך כן, אני לא אומרת השלא, אך לא אצל רובנו). 1) אנשים נפגשים עם כל מיני אנשים ובכל מיני גילאים - בצבא ובאוניברסיטה, למשל, זה ממש לא נכון. רוב החיילים ורוב הסטודנטים הם פחות או יותר בני אותו גיל, וגם להם יש מספר לא גדול של מפקדים ו/או מרצים (סוג מסוים מאוד של אנשים) שמשמשים מודל כמעט בלעדי, כאשר בצבא זה לא רק למחצית היום אלא לפעמים לכמעט כל זמן החיים באותה תקופה, שכן גם אם החייל יוצא הביתה זה רק בשעות הערב, וחיילים רבים מבלים שבועות שלמים בבסיס וחלקם יוצאים לסוף שבוע פעם בשבועיים שלושה וזהו. בעבודה זה גם תלוי איזו כי יש מקומות שבהם מקובצים יחד אנשים באותו תחום ידע וגם הגילאים שלהם די קרובים - כך זה אצל בעלי, למשל, והוא דווקא נהנה מזה. 2) את בוחרת את החברים שלך ליחדה הצבאית? באוניברסיטה? בעבודה? לא, את חייבת להימצא בקרבתם ומתוכם, אם יש לך מזל, את מוצאת כמה שגם מתאימים לך כחברים מעבר. זה בדיוק מה שקורה בבית הספר. בני בוחר לו חברים מהילדים שהוא פוגש שם, וגם מהילדים בשכונה, וגם מהילדים בחוגים. לא נכפית עליו חברות של אף אחד. 3) את קובעת את המינון בו את פוגשת אנשים בצבא? באוניברסיטה? בעבודה? לא ולא, לפחות מהניסיון שלי. ולא, לא תמיד אני יכולה לבחור מינון של אנשים שאני נפגשת איתם ואת התדירות. הייתי רוצה לפגוש הרבה יותר אנשים מסוימים, וזה לא מתאפשר בגלל אילוצים. הייתי רוצה לבלות עם בעלי 24 שעות ביממה וזה לא מתאפשר. ואני בטוחה שאם הייתי עובדת מחוץ לבית (וזה מה שקורה לרוב האנשים) היו גם כמה אנשים שהייתי רוצה לראות אותם הרבה פחות או בכלל לא. אבל זה לא בשליטתנו. וגם לגבי הרכב - יש כמה זוגות נשואים שאני מאוד אוהבת את אחד מהם וממש לא סובלת את השני. אך אני יודעת שאם אני רוצה לראות את זה שאני אוהבת, אני חייבת לסבול גם את זה שלא. ככה זה בחיים. ואפשר להמשיך זאת עוד ועוד. ובין אם אני עובדת בבית או בחוץ, או לומדת וכו' - אין לי אפשרות ממש לבחור את הסביבה. בבית אני לבד, גם אם באותו רגע ממש מתחשק לי חברה, או מתחשק לי להיות עם מישהו ספציפי. לפעמים קצת בודד לי. לפעמים דווקא כשצריך ללכת לאנשהו, ארוע חברתי (מהעבודה של בעלי, לחתונה או כל דבר אחר) - דווקא מאוד לא מתחשק אך מסיבות שונות בכל זאת חייבים ללכת, וכו'. ורק הערה קטנה לגבי זה שאסור לדבר בשיעורים - גם בעבודה לא בכל מקום ובכל זמן אפשר לדבר, גם לא במהלך שיעור באוניברסיטה, ובצבא בטח ובטח שלא ניתן להתחמק מעניין המשמעת. לעומת זאת, היום יש בבית ספר המון שיעורים שכוללים עבודה בקבוצות, התנסות ישירה וכו' ומינון השיעורים הפרונטליים ירד פלאים. וגם בהפסקות הילדים לא טומנים את ידיהם בצלחת. ולגבי סיר לחץ בהפסקות - לא שמתי לב. שמתי לב שזה פרק זמן מהנה ביותר לרוב הילדים. הבן שלי מביא פעם כדור, פעם קלפים, פעם משחק אחר וכך גם ילדים אחרים וקבוצה של ילדים משחקים ביחד. לבן שלי יש גם חברים מכיתות יותר גבוהות/נמוכות שהוא משחק איתם בהפסקה ובהסעה. הבן שלי בכה לי בחופש הגדול שהוא כבר מת לחזור לבית ספר. אז אם כל כך רע שם, אז למה בכל זאת יש לא מעט ילדים שרוצים ללכת? לגבי תחרות - כל החיים הם תחרות. יש תחרות בין אחים, בין חברים, בין עמיתים לעבודה, בין סטודנטים, בין קבוצות שונות. במינון נכון, תחרות היא דבר בריא שדוחף את האנושות כולה ואת האדם הפרטי קדימה.
לא אצל רובנו ובטח לא רוב הזמן (אולי אצלך כן, אני לא אומרת השלא, אך לא אצל רובנו). 1) אנשים נפגשים עם כל מיני אנשים ובכל מיני גילאים - בצבא ובאוניברסיטה, למשל, זה ממש לא נכון. רוב החיילים ורוב הסטודנטים הם פחות או יותר בני אותו גיל, וגם להם יש מספר לא גדול של מפקדים ו/או מרצים (סוג מסוים מאוד של אנשים) שמשמשים מודל כמעט בלעדי, כאשר בצבא זה לא רק למחצית היום אלא לפעמים לכמעט כל זמן החיים באותה תקופה, שכן גם אם החייל יוצא הביתה זה רק בשעות הערב, וחיילים רבים מבלים שבועות שלמים בבסיס וחלקם יוצאים לסוף שבוע פעם בשבועיים שלושה וזהו. בעבודה זה גם תלוי איזו כי יש מקומות שבהם מקובצים יחד אנשים באותו תחום ידע וגם הגילאים שלהם די קרובים - כך זה אצל בעלי, למשל, והוא דווקא נהנה מזה. 2) את בוחרת את החברים שלך ליחדה הצבאית? באוניברסיטה? בעבודה? לא, את חייבת להימצא בקרבתם ומתוכם, אם יש לך מזל, את מוצאת כמה שגם מתאימים לך כחברים מעבר. זה בדיוק מה שקורה בבית הספר. בני בוחר לו חברים מהילדים שהוא פוגש שם, וגם מהילדים בשכונה, וגם מהילדים בחוגים. לא נכפית עליו חברות של אף אחד. 3) את קובעת את המינון בו את פוגשת אנשים בצבא? באוניברסיטה? בעבודה? לא ולא, לפחות מהניסיון שלי. ולא, לא תמיד אני יכולה לבחור מינון של אנשים שאני נפגשת איתם ואת התדירות. הייתי רוצה לפגוש הרבה יותר אנשים מסוימים, וזה לא מתאפשר בגלל אילוצים. הייתי רוצה לבלות עם בעלי 24 שעות ביממה וזה לא מתאפשר. ואני בטוחה שאם הייתי עובדת מחוץ לבית (וזה מה שקורה לרוב האנשים) היו גם כמה אנשים שהייתי רוצה לראות אותם הרבה פחות או בכלל לא. אבל זה לא בשליטתנו. וגם לגבי הרכב - יש כמה זוגות נשואים שאני מאוד אוהבת את אחד מהם וממש לא סובלת את השני. אך אני יודעת שאם אני רוצה לראות את זה שאני אוהבת, אני חייבת לסבול גם את זה שלא. ככה זה בחיים. ואפשר להמשיך זאת עוד ועוד. ובין אם אני עובדת בבית או בחוץ, או לומדת וכו' - אין לי אפשרות ממש לבחור את הסביבה. בבית אני לבד, גם אם באותו רגע ממש מתחשק לי חברה, או מתחשק לי להיות עם מישהו ספציפי. לפעמים קצת בודד לי. לפעמים דווקא כשצריך ללכת לאנשהו, ארוע חברתי (מהעבודה של בעלי, לחתונה או כל דבר אחר) - דווקא מאוד לא מתחשק אך מסיבות שונות בכל זאת חייבים ללכת, וכו'. ורק הערה קטנה לגבי זה שאסור לדבר בשיעורים - גם בעבודה לא בכל מקום ובכל זמן אפשר לדבר, גם לא במהלך שיעור באוניברסיטה, ובצבא בטח ובטח שלא ניתן להתחמק מעניין המשמעת. לעומת זאת, היום יש בבית ספר המון שיעורים שכוללים עבודה בקבוצות, התנסות ישירה וכו' ומינון השיעורים הפרונטליים ירד פלאים. וגם בהפסקות הילדים לא טומנים את ידיהם בצלחת. ולגבי סיר לחץ בהפסקות - לא שמתי לב. שמתי לב שזה פרק זמן מהנה ביותר לרוב הילדים. הבן שלי מביא פעם כדור, פעם קלפים, פעם משחק אחר וכך גם ילדים אחרים וקבוצה של ילדים משחקים ביחד. לבן שלי יש גם חברים מכיתות יותר גבוהות/נמוכות שהוא משחק איתם בהפסקה ובהסעה. הבן שלי בכה לי בחופש הגדול שהוא כבר מת לחזור לבית ספר. אז אם כל כך רע שם, אז למה בכל זאת יש לא מעט ילדים שרוצים ללכת? לגבי תחרות - כל החיים הם תחרות. יש תחרות בין אחים, בין חברים, בין עמיתים לעבודה, בין סטודנטים, בין קבוצות שונות. במינון נכון, תחרות היא דבר בריא שדוחף את האנושות כולה ואת האדם הפרטי קדימה.
לצבא אין מקום בהשוואה שלך
כי 1 - זה זמני מאוד. 2 - צבא הוא באמת לא "החיים". 3 - אני מסרבת לתת לצורך בשירות צבאי להשפיע על החיים (שהלא הילדות היא כן "חיים") של ילדי עד גיל 18 (די בהשפעה של שירות המילואים של אביהם). > מה תעשי בצבא, אם יתנו לך לאכול משהו שאת לא אוהבת? < לגבי האוניברסיטה - מחד - גם היא תקופה זמנית. מאידך - היא הרבה הרבה יותר חופשיה מבית הספר, ומיועדת לאנשים בוגרים ש(בעיני החברה) מסוגלים לקבל החלטות בשביל עצמם, ואכן מאפשרת להם לקבל החלטות (האם אני כן או לא נכנס לשעור, אילו מקצועות אני לומד, כמה שנים אלמד, האם אני גם מתחבר עם התלמידים האחרים, באיזה גיל אני לומד וכו'). למה ילדים אוהבים את בית הספר? כי זה מה שהם מכירים, כי יש ילדים שמצליחים להתּאם למסגרת, כי חינכו אותם ש"ילד טוב" וכו', כי הם לא רגילים לחופש (כלומר - במהלך החופש הגדול, הם מתנאים שונים, וקשה מאוד להשתנות בהתאם. הורים שהתחילו חינוך ביתי בשלב מאוחר, מספרים על שנה-שנה וחצי של הסתגלות), כי הם מתגעגעים לחברים שאיכשהו פוגשים פחות בחופש. אלף סיבות. אף אחת מהם לא משכנעת אותי שבית הספר הוא מקום טוב.
כי 1 - זה זמני מאוד. 2 - צבא הוא באמת לא "החיים". 3 - אני מסרבת לתת לצורך בשירות צבאי להשפיע על החיים (שהלא הילדות היא כן "חיים") של ילדי עד גיל 18 (די בהשפעה של שירות המילואים של אביהם). > מה תעשי בצבא, אם יתנו לך לאכול משהו שאת לא אוהבת? < לגבי האוניברסיטה - מחד - גם היא תקופה זמנית. מאידך - היא הרבה הרבה יותר חופשיה מבית הספר, ומיועדת לאנשים בוגרים ש(בעיני החברה) מסוגלים לקבל החלטות בשביל עצמם, ואכן מאפשרת להם לקבל החלטות (האם אני כן או לא נכנס לשעור, אילו מקצועות אני לומד, כמה שנים אלמד, האם אני גם מתחבר עם התלמידים האחרים, באיזה גיל אני לומד וכו'). למה ילדים אוהבים את בית הספר? כי זה מה שהם מכירים, כי יש ילדים שמצליחים להתּאם למסגרת, כי חינכו אותם ש"ילד טוב" וכו', כי הם לא רגילים לחופש (כלומר - במהלך החופש הגדול, הם מתנאים שונים, וקשה מאוד להשתנות בהתאם. הורים שהתחילו חינוך ביתי בשלב מאוחר, מספרים על שנה-שנה וחצי של הסתגלות), כי הם מתגעגעים לחברים שאיכשהו פוגשים פחות בחופש. אלף סיבות. אף אחת מהם לא משכנעת אותי שבית הספר הוא מקום טוב.
זמני מאוד?
3 שנים זו תקופה לא קצרה ואם מגיעים אליה ישר מהחממה של הבית, היא עלולה להיראות כמו נצח. יש לא מעט חיילים שמתאבדים, חלילה, בגלל קשיי הסתגלות, אז אולי בכל זאת יש צורך באיזו הכנה מראש. אני דווקא מאוד נהניתי מההכנה לצבא שעשו לנו בבית הספר וזה באמת עזר. לדעתי את צובעת את האוניברסיטה בצבעים קצת אידיאליים מדי. בסך הכל, ההבדל בין אוניברסיטה לבית ספר הוא לא תהומי, והבחירות שלנו, גם אם קיימות, מצומצמות למדי, ויש דרישות שחייבים לעמוד בהם, מרצים וסטודנטים עמיתים שחייבים לסבול, נוכחות חובה ב-80% מהשיעורים לפחות וכו'. ואם כבר, יש בתי ספר דמוקרטיים, ששם לילדים יש אפשרות בחירה - זה בכל זאת לא חינוך ביתי. לדעתי, יש הבדל בין להיות רגיל למשהו לאיך מרגישים כלפיו. אני בהחלט חושבת שעצם ההרגל לא מחייב אהבה. בני אדם, במיוחד ילדים, מתרגלים מהר לשינויים. אם החופש היה בכל כך הרבה עדיף על בית הספר, ילדינו החכמים היו כבר מזמן קולטים את זה, תני להם את הקרדיט. ולמה קשה להם להסתגל? כי הם מתגעגעים לחברים? סימן שיש להם צורך בחברים האלה, סימן שהחברים שהם רכשו בבית הספר זה לא דבר שלילי בהכרח ואולי אפילו חיובי ונחוץ. לגן לוקח בערך בין שבועיים לחודש להסתגל, אצל רוב הילדים. לבית ספר רבים מסתגלים תוך יום (ברור שיש גם מקרים אחרים, אך אני מדברת על הרוב, שכולל את כל מי שאני מכירה באופן אישי). אין שום סיבה שלהסתגל לחינוך ביתי, אם הוא טוב, ייקח הרבה יותר מזה. בקיצור, עד כה לא ראיתי שום סיבה ממשית למה חינוך ביתי עדיף, ואולי אף להפך.
3 שנים זו תקופה לא קצרה ואם מגיעים אליה ישר מהחממה של הבית, היא עלולה להיראות כמו נצח. יש לא מעט חיילים שמתאבדים, חלילה, בגלל קשיי הסתגלות, אז אולי בכל זאת יש צורך באיזו הכנה מראש. אני דווקא מאוד נהניתי מההכנה לצבא שעשו לנו בבית הספר וזה באמת עזר. לדעתי את צובעת את האוניברסיטה בצבעים קצת אידיאליים מדי. בסך הכל, ההבדל בין אוניברסיטה לבית ספר הוא לא תהומי, והבחירות שלנו, גם אם קיימות, מצומצמות למדי, ויש דרישות שחייבים לעמוד בהם, מרצים וסטודנטים עמיתים שחייבים לסבול, נוכחות חובה ב-80% מהשיעורים לפחות וכו'. ואם כבר, יש בתי ספר דמוקרטיים, ששם לילדים יש אפשרות בחירה - זה בכל זאת לא חינוך ביתי. לדעתי, יש הבדל בין להיות רגיל למשהו לאיך מרגישים כלפיו. אני בהחלט חושבת שעצם ההרגל לא מחייב אהבה. בני אדם, במיוחד ילדים, מתרגלים מהר לשינויים. אם החופש היה בכל כך הרבה עדיף על בית הספר, ילדינו החכמים היו כבר מזמן קולטים את זה, תני להם את הקרדיט. ולמה קשה להם להסתגל? כי הם מתגעגעים לחברים? סימן שיש להם צורך בחברים האלה, סימן שהחברים שהם רכשו בבית הספר זה לא דבר שלילי בהכרח ואולי אפילו חיובי ונחוץ. לגן לוקח בערך בין שבועיים לחודש להסתגל, אצל רוב הילדים. לבית ספר רבים מסתגלים תוך יום (ברור שיש גם מקרים אחרים, אך אני מדברת על הרוב, שכולל את כל מי שאני מכירה באופן אישי). אין שום סיבה שלהסתגל לחינוך ביתי, אם הוא טוב, ייקח הרבה יותר מזה. בקיצור, עד כה לא ראיתי שום סיבה ממשית למה חינוך ביתי עדיף, ואולי אף להפך.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.