P ink Moon
New member
מאי האחרון
היום דיברנו אחרי שבועיים שלא יצרת קשר. עברתי על כל מיני דברים שכתבתי בעקבות שיחות איתך ונתקלתי במכתב ארוך שכתבתי לך בחודש מאי, בתקופה שהיית על סף ויתור עליי... איך כל כמה זמן אנחנו נשאבים לסאגה הזו...
היום אני כבר לא בוכה.
המשקעים נשארים זהים.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בשיחה האחרונה ביקשת שאספר לך משהו לפני שאתה זז.
כמו תמיד בעצם, לא חדש במיוחד.
עברו כמה ימים מאז. אתה עדיין מעוניין שאכתוב לך?
אם כן, אז ככה -
אין יום שאני לא בוכה. אם תשאל אותי למה, לא אדע לענות לך.
אם תשאל אותי אם זה קשור אלייך, לא תהיה לי תשובה.
אם תשאל אותי אם זה קשור ללימודים, אצחק.
אם תשאל אותי אם זה קשור למשפחה, אכחיש.
אני רק יודעת שאני בוכה, ואין לי הסבר.
שום רציונל מאחורי הדמעות. הן פשוט זולגות מעצמן.
כשאדם נתפש כלפי חוץ כעצוב, הוא מרחיק ממנו אנשים, הם לא מעוניינים להיות חלק מזה ולהתמודד עם זה.
אני לא רוצה להרחיק אותך ולא אף אחד אחר.
ואני? אני לא תופשת את עצמי בכלל בתור אדם שרע לו, עצוב לו. להיפך! אני מודה כל יום על מה שיש לי.
חשובה לי אמפתיה אמיתית , לא סימפטיה! אמפתיה!
לדעת שאני חשובה לך ושאתה מעוניין לשמוע את מה שיש לי להגיד. לשמוע. לא מעבר.
אתה תמיד אומר שלא חייב להגיב לכל דבר. במקרה הזה, אני מעוניינת בתגובה שהיא הבנה נטו.
לא מחפשת פתרונות, סה"כ תמיכה, אינטימיות, חיבוק. זה הכל.
אבל האם כל זה אכן רלוונטי?
וזה מפחיד אותך כי הרי מי רוצה להיות בקשר כזה או אחר עם אדם "מתוסבך"?
אצלך הכל פשוט, דברים כפי שהם, אינטואיטיביים לגמרי.
אתה רואה בנינו שני ניגודים ואין לי מה לעשות בנידון.
מוטב אולי שפשוט אקבל את זה,
כמו שאתה תמיד אומר, אני זה אני ואני לא אשתנה.
אז שלום, זו אני. נכון להיום אני ככה, אני לא במצב רגשי שהוא מאוזן. מה הסיבה? אני לא יודעת.
מה הפתרון? לא חושבת שיש נוסחה.
מתאים לך להמשיך לדבר ככה? נהדר, זה מה שאני צריכה, קבלה, זה הכל. לא מעבר.
לא מתאים לך? מפחיד? גדול עלייך? גם לגיטימי. פוגע ומעציב, אבל לגיטימי בכל מובן המילה.
כל התחושות האלה שאני משתפת אותך, הן שלי. לא ניתן להתווכח עליהן. הן תחושות.
אתה יכול להצביע על מיליון סיבות למה זה ככה ולמה זו אשמתי שאני מרגישה ככה ומה אני עושה לא בסדר שהגעתי למצב הזה.
אבל הן התחושות שלי. אם בחרתי לשתף אותך, עשיתי זאת לטובת הקשבה נטו. לא בשביל שתעביר עליי ולו הביקורת הקלה ביותר, הסמויה ביותר והבונה ביותר.
היום דיברנו אחרי שבועיים שלא יצרת קשר. עברתי על כל מיני דברים שכתבתי בעקבות שיחות איתך ונתקלתי במכתב ארוך שכתבתי לך בחודש מאי, בתקופה שהיית על סף ויתור עליי... איך כל כמה זמן אנחנו נשאבים לסאגה הזו...
היום אני כבר לא בוכה.
המשקעים נשארים זהים.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בשיחה האחרונה ביקשת שאספר לך משהו לפני שאתה זז.
כמו תמיד בעצם, לא חדש במיוחד.
עברו כמה ימים מאז. אתה עדיין מעוניין שאכתוב לך?
אם כן, אז ככה -
אין יום שאני לא בוכה. אם תשאל אותי למה, לא אדע לענות לך.
אם תשאל אותי אם זה קשור אלייך, לא תהיה לי תשובה.
אם תשאל אותי אם זה קשור ללימודים, אצחק.
אם תשאל אותי אם זה קשור למשפחה, אכחיש.
אני רק יודעת שאני בוכה, ואין לי הסבר.
שום רציונל מאחורי הדמעות. הן פשוט זולגות מעצמן.
כשאדם נתפש כלפי חוץ כעצוב, הוא מרחיק ממנו אנשים, הם לא מעוניינים להיות חלק מזה ולהתמודד עם זה.
אני לא רוצה להרחיק אותך ולא אף אחד אחר.
ואני? אני לא תופשת את עצמי בכלל בתור אדם שרע לו, עצוב לו. להיפך! אני מודה כל יום על מה שיש לי.
חשובה לי אמפתיה אמיתית , לא סימפטיה! אמפתיה!
לדעת שאני חשובה לך ושאתה מעוניין לשמוע את מה שיש לי להגיד. לשמוע. לא מעבר.
אתה תמיד אומר שלא חייב להגיב לכל דבר. במקרה הזה, אני מעוניינת בתגובה שהיא הבנה נטו.
לא מחפשת פתרונות, סה"כ תמיכה, אינטימיות, חיבוק. זה הכל.
אבל האם כל זה אכן רלוונטי?
וזה מפחיד אותך כי הרי מי רוצה להיות בקשר כזה או אחר עם אדם "מתוסבך"?
אצלך הכל פשוט, דברים כפי שהם, אינטואיטיביים לגמרי.
אתה רואה בנינו שני ניגודים ואין לי מה לעשות בנידון.
מוטב אולי שפשוט אקבל את זה,
כמו שאתה תמיד אומר, אני זה אני ואני לא אשתנה.
אז שלום, זו אני. נכון להיום אני ככה, אני לא במצב רגשי שהוא מאוזן. מה הסיבה? אני לא יודעת.
מה הפתרון? לא חושבת שיש נוסחה.
מתאים לך להמשיך לדבר ככה? נהדר, זה מה שאני צריכה, קבלה, זה הכל. לא מעבר.
לא מתאים לך? מפחיד? גדול עלייך? גם לגיטימי. פוגע ומעציב, אבל לגיטימי בכל מובן המילה.
כל התחושות האלה שאני משתפת אותך, הן שלי. לא ניתן להתווכח עליהן. הן תחושות.
אתה יכול להצביע על מיליון סיבות למה זה ככה ולמה זו אשמתי שאני מרגישה ככה ומה אני עושה לא בסדר שהגעתי למצב הזה.
אבל הן התחושות שלי. אם בחרתי לשתף אותך, עשיתי זאת לטובת הקשבה נטו. לא בשביל שתעביר עליי ולו הביקורת הקלה ביותר, הסמויה ביותר והבונה ביותר.