dance of life
New member
לשתיכן
אתן שנולדתי איתכן כמו כל אחד ואחת בעולם שגדלתי איתכן ורצתי מרחקים בעזרתכן שאהבתי איתכן ואותכן, שלחמתי וסבלתי - בגללכן ולא אמרתי נואש, בשבילכן ולא ויתרתי למרות שהיה כל כך קל.. אתן, שנתתי לשנים לרפאות, שסבלתי בשתיקה שנים של כאב כדי שלא תרגישו מוזנחות שפינקתי אותכן במוסיקה הטובה בעולם ובמחול שאין לו סוף שכל כך אהבתי.. אתן בוגדות בי.. אני לא יכולה יותר. לקחתן לי את הדבר היקר לי מכל, ואני, לא אשוב עוד לעולם לרחבת הריקודים, לא אעמוד שוב מול מראה ואעשה מתיחות, לא אמתח פוינט ולא ארוץ מרחק עצום כדי לקפוץ, כמו לעוף. לא אשמע יותר מוסיקה שתעיר לי את הנשמה, כי ככל שהיא תהיה טובה יותר, כך ארגיש את המוות בתוכי גדול יותר. אתן הגיהנום של חיי אני שונאת אתכן והלואי ולא ידעתי להשתמש בכן... למה, מכל הדברים בעולם נולדתי להיות רקדנית ולמה, מכל הדברים בעולם זה מה שנלקח ממני.. ואני נלחמת בכן כל כך חזק, אבל זה חזק ממני לעיתים, שאני מוותרת. זה בלתי אפשרי להתחיל הכל מחדש פעם שלישית.. ניסיתי פעמיים... הראשונה שרפה אותי, השניה פוררה את הפחם שנותר. היום יצאתי לפני הזריחה לכיוון חוף הים. ללכת.. איתכן, בעזרתכן... והדמעות בעיניים לא פסקו כי אני יודעת שאשלם על ההליכה הזאת בכאבים אין סוף. ואני יודעת שאני עצמי מחמירה את מצבי... ולמה??? כי אני רוצה לחיות? כי אני רוצה לראות את חוף הים? כי אני רוצה אויר שיזכיר לי שאני חיה? ואתן בעוד כמה שנים תוכיחו לי ששנות הבכי לא היו לשווא - תאלצו אותי לשבת בכסא מתכת קר. ואז, כל שאוכל לראות יהיה הים. ולא אצטרך לשוב הביתה בכאבים, כי לא אוכל לשוב בכלל. אשב שם ואאשים אותכן על שגזלתן ממני את היכולת לנשום ואודה לה' על השנים שכאבתן, אך הרשתן לי לרקוד.. ולזוז.. ולרוץ... לרקוד... לרקוד. תודה שאתן מרשות לי היום את מה שלא תרשו בעוד כמה שנים. ג'ול, ברגעי משבר
אתן שנולדתי איתכן כמו כל אחד ואחת בעולם שגדלתי איתכן ורצתי מרחקים בעזרתכן שאהבתי איתכן ואותכן, שלחמתי וסבלתי - בגללכן ולא אמרתי נואש, בשבילכן ולא ויתרתי למרות שהיה כל כך קל.. אתן, שנתתי לשנים לרפאות, שסבלתי בשתיקה שנים של כאב כדי שלא תרגישו מוזנחות שפינקתי אותכן במוסיקה הטובה בעולם ובמחול שאין לו סוף שכל כך אהבתי.. אתן בוגדות בי.. אני לא יכולה יותר. לקחתן לי את הדבר היקר לי מכל, ואני, לא אשוב עוד לעולם לרחבת הריקודים, לא אעמוד שוב מול מראה ואעשה מתיחות, לא אמתח פוינט ולא ארוץ מרחק עצום כדי לקפוץ, כמו לעוף. לא אשמע יותר מוסיקה שתעיר לי את הנשמה, כי ככל שהיא תהיה טובה יותר, כך ארגיש את המוות בתוכי גדול יותר. אתן הגיהנום של חיי אני שונאת אתכן והלואי ולא ידעתי להשתמש בכן... למה, מכל הדברים בעולם נולדתי להיות רקדנית ולמה, מכל הדברים בעולם זה מה שנלקח ממני.. ואני נלחמת בכן כל כך חזק, אבל זה חזק ממני לעיתים, שאני מוותרת. זה בלתי אפשרי להתחיל הכל מחדש פעם שלישית.. ניסיתי פעמיים... הראשונה שרפה אותי, השניה פוררה את הפחם שנותר. היום יצאתי לפני הזריחה לכיוון חוף הים. ללכת.. איתכן, בעזרתכן... והדמעות בעיניים לא פסקו כי אני יודעת שאשלם על ההליכה הזאת בכאבים אין סוף. ואני יודעת שאני עצמי מחמירה את מצבי... ולמה??? כי אני רוצה לחיות? כי אני רוצה לראות את חוף הים? כי אני רוצה אויר שיזכיר לי שאני חיה? ואתן בעוד כמה שנים תוכיחו לי ששנות הבכי לא היו לשווא - תאלצו אותי לשבת בכסא מתכת קר. ואז, כל שאוכל לראות יהיה הים. ולא אצטרך לשוב הביתה בכאבים, כי לא אוכל לשוב בכלל. אשב שם ואאשים אותכן על שגזלתן ממני את היכולת לנשום ואודה לה' על השנים שכאבתן, אך הרשתן לי לרקוד.. ולזוז.. ולרוץ... לרקוד... לרקוד. תודה שאתן מרשות לי היום את מה שלא תרשו בעוד כמה שנים. ג'ול, ברגעי משבר