לשפוך את התהיות
אנשים לא מכירים אותי, הם חושבים שאני מי שאני נראה - אבל אני לא. הם משתמשים ישר בסטראוטיפים כדי לדעת איך להתמודד איתי - בכל זאת, זו הדרך הכי מהירה להשיג מידע בלי להכיר, אבל זה לא הופך את זה לפחות קשה ממה שזה.
לפני כשנה, אנשים שיודעים שאני לא מי שאני נראה (גם אם בצורה חלקית) קראו לי "צבוע" - אבל הם לא מבינים, גם אם הם עברו את אותה הדרך, הם לא חווים את החווייה הזו כפי שאני חווה אותה...
זה בטח נראה נורא מסתורי וסקסי - אבל זה לא, לפעמים אני צריך לזייף מישהו שאני לא, ויותר גרוע - שאנשים מתעלמים ממני ולא מדברים איתי כי הם לא יודעים איך לאכול אותי...
חוויתי רבות בחיי הקצרים, ואני נוטה להתעסק בזה רבות, מה שגרם לי לתהות לאחרונה האם אני אגואיסט שמסיט את הדיון ישר לעצמו ולעברו? ויותר מזה, הרבה זמן לא חוויתי פריקה רגשית אמיתית ומשחררת, פריקה משחררת כמו עיטוש גדול. בא לי לשחרר, בא לי להתפרץ בבכי - בכי אמיתי שיוציא את כל הכאב, אבל זה לא קורה...
רבים ברחוב מרימים גבה כשהם רואים אותי, אני לא מתיישב להם עם הסטראוטיפ, אני אוהב לשבור את הסטראוטיפ, אבל אני כבר לא חלק מהקבוצה שמייצגת את אותו סטראוטיפ. ואני אמור לספוג יחס מביש וזה מכאיב לי, אפילו שאני בוחר להיות ולהיראות ככה אבל הבחירה הזו היא "בחירתה של סופי" סטייל.
אני מרגיש שמשהו סוער בי, כאילו הנפש שלי רצה אנה ואנה בתוך בית החזה בניסיון לנער מעליה את המכאובים שהיא סוחבת, אבל היא לא מצליחה.
אני כותב ותוך כדי אני נאנח, האם אי פעם מישהו באמת יבין את התחושה הזו? האם מישהו יצליח להזדהות עם התחושה הזו?
אני יודע שרבים חשים כך, אבל אני מרגיש ומאמין שהמקרה שלי מאוד מיוחד, התחושה היא אותה תחושה, אך מה שגרם לה זה מאוד מיוחד.
האם יבוא יום ואתוודה? האם יבוא יום ואשתחרר מהעול הזה? נדמה שאפי' אם אשנה את חיצוניותי, משהו מהתחושה הזו עדיין יישאר שם, חקוק בסלע אדום ופועם שמתיימר להיות הלב שלי.
המון פעמים, כשאני מרגיש את התחושה הכל כך מבאסת הזו אני נורא מבולבל, אני לא יודע למה זה? ממה זה? ומה אני אמור לעשות? והשאלה הכי קשה היא אולי אני מזייף כדי שיירחמו עליי? כדי שיידעו שהחיים שלי הם הכי נוראיים והכי עלובים, למרות שהם לא באמת כאלה...
מתי אשתחרר מכל התהיות האלה שגורמות לי להרגיש אדם נוראי? מתי אהיה חופשי ואוכל לחוות את העולם וכל מה שיש לו להציע בלי לברוח מהמחשבות האלה?
אנשים לא מכירים אותי, הם חושבים שאני מי שאני נראה - אבל אני לא. הם משתמשים ישר בסטראוטיפים כדי לדעת איך להתמודד איתי - בכל זאת, זו הדרך הכי מהירה להשיג מידע בלי להכיר, אבל זה לא הופך את זה לפחות קשה ממה שזה.
לפני כשנה, אנשים שיודעים שאני לא מי שאני נראה (גם אם בצורה חלקית) קראו לי "צבוע" - אבל הם לא מבינים, גם אם הם עברו את אותה הדרך, הם לא חווים את החווייה הזו כפי שאני חווה אותה...
זה בטח נראה נורא מסתורי וסקסי - אבל זה לא, לפעמים אני צריך לזייף מישהו שאני לא, ויותר גרוע - שאנשים מתעלמים ממני ולא מדברים איתי כי הם לא יודעים איך לאכול אותי...
חוויתי רבות בחיי הקצרים, ואני נוטה להתעסק בזה רבות, מה שגרם לי לתהות לאחרונה האם אני אגואיסט שמסיט את הדיון ישר לעצמו ולעברו? ויותר מזה, הרבה זמן לא חוויתי פריקה רגשית אמיתית ומשחררת, פריקה משחררת כמו עיטוש גדול. בא לי לשחרר, בא לי להתפרץ בבכי - בכי אמיתי שיוציא את כל הכאב, אבל זה לא קורה...
רבים ברחוב מרימים גבה כשהם רואים אותי, אני לא מתיישב להם עם הסטראוטיפ, אני אוהב לשבור את הסטראוטיפ, אבל אני כבר לא חלק מהקבוצה שמייצגת את אותו סטראוטיפ. ואני אמור לספוג יחס מביש וזה מכאיב לי, אפילו שאני בוחר להיות ולהיראות ככה אבל הבחירה הזו היא "בחירתה של סופי" סטייל.
אני מרגיש שמשהו סוער בי, כאילו הנפש שלי רצה אנה ואנה בתוך בית החזה בניסיון לנער מעליה את המכאובים שהיא סוחבת, אבל היא לא מצליחה.
אני כותב ותוך כדי אני נאנח, האם אי פעם מישהו באמת יבין את התחושה הזו? האם מישהו יצליח להזדהות עם התחושה הזו?
אני יודע שרבים חשים כך, אבל אני מרגיש ומאמין שהמקרה שלי מאוד מיוחד, התחושה היא אותה תחושה, אך מה שגרם לה זה מאוד מיוחד.
האם יבוא יום ואתוודה? האם יבוא יום ואשתחרר מהעול הזה? נדמה שאפי' אם אשנה את חיצוניותי, משהו מהתחושה הזו עדיין יישאר שם, חקוק בסלע אדום ופועם שמתיימר להיות הלב שלי.
המון פעמים, כשאני מרגיש את התחושה הכל כך מבאסת הזו אני נורא מבולבל, אני לא יודע למה זה? ממה זה? ומה אני אמור לעשות? והשאלה הכי קשה היא אולי אני מזייף כדי שיירחמו עליי? כדי שיידעו שהחיים שלי הם הכי נוראיים והכי עלובים, למרות שהם לא באמת כאלה...
מתי אשתחרר מכל התהיות האלה שגורמות לי להרגיש אדם נוראי? מתי אהיה חופשי ואוכל לחוות את העולם וכל מה שיש לו להציע בלי לברוח מהמחשבות האלה?