ירייה באפלה
New member
לשבת שם ולשתוק
באמת שלא רציתי שזה יהיה כך שוב, אבל אני לא יודעת מה להגיד במצבים כאלה... אף פעם לא ידעתי. אף פעם לא הייתי טובה בלנחם וכשאני אומרת "יהיה בסדר" זה אף פעם לא נשמע מעודד כמו אצל אחרים, אבל הגעתי, ידעתי שאני חייבת לך את זה, חייבת גם לעצמי.. מזמן שלא ביקרתי אותך וזה כבר הטיפול האחרון! ואחיות נכנסות, מכרים נכנסים, מכרים שלך.. לא שלי, כולם חייכנים, יודעים מה להגיד וגם אלה שלא, אומרים מזל טוב ויוצאים, הם לא צריכים להישאר יותר מידי, הם לא צריכים להתמודד פנים מול פנים מעבר לכמות המילים שיש בפיהם כדי שלא ליצור את מצב השתיקה. וכבר אין לי מה להגיד, צינקנית מטבעי ובמקום בו הציניות כבר לא מתקבלת בברכה.. ניסיתי. כבר אין לנו בדיחות משותפות, את העבר נמאס לשחוק שוב ושוב, ואין לי מה לעדכן, כמה אפשר? וגם לא מעניין אותך.. את לא שואלת שאלות, בקושי מביטה לי בעיניים.. אבל אני הבטתי. כל כך הרבה סבל בפנים של ילדה שהייתה צוחקת מפרח, ובלי שום הגזמה! רק פרח, זה כל מה שהיית צריכה... מגשים של עוגות מסודרים מולך, וזה עושה לך בחילה אבל נראה כל כך טוב, הצוות חגג ואת קפאת לך מקור, אמצע הקיץ לעזאזל! אז ישבתי 10 דקות אולי, שתקנו בעיקר, חברות הכי טובות אמרנו פעם... ולמה אני לא מוצאת את המילים כשצריך? אמרת שאת רוצה לחזור הביתה ואני השבתי שוב ושוב "רק עוד כמה שעות" "רק עוד כמה שעות" כולם אמרו את זה ואיכשהוא כשאני אמרתי את זה זה לא נשמע מעודד, נשמע כמו עוד אחד מהמשפטים האלה שנועדו לשבור את הקרח... ומה פתאום קרח? כבר אוגוסט! אוגוסט!! שאלתי אם את רוצה שאלך ואמרת שאיך שבא לי, ואני אמרתי שאיך שבא לך וחוזר חלילה, אז הלכתי.. לא הביתה, רק לים... ובכיתי, בכיתי עלייך, בכיתי עלי, על היום, השבוע, המחשבות נדדו מהר, מזמן לא בכיתי, בזמן האחרון חשבתי שאולי חיוך יפתור הכל, אלייך חייכתי הרבה.. זה לא פתר כלום. זה הרגיש טוב, לבכות, כמעט כאילו ועשיתי את שלי... לשבת שם ולשתוק, איתך ובלעדייך... אז רק רציתי שתדעי מעין, שאני מתגעגעת ולא רוצה יותר לשתוק.
באמת שלא רציתי שזה יהיה כך שוב, אבל אני לא יודעת מה להגיד במצבים כאלה... אף פעם לא ידעתי. אף פעם לא הייתי טובה בלנחם וכשאני אומרת "יהיה בסדר" זה אף פעם לא נשמע מעודד כמו אצל אחרים, אבל הגעתי, ידעתי שאני חייבת לך את זה, חייבת גם לעצמי.. מזמן שלא ביקרתי אותך וזה כבר הטיפול האחרון! ואחיות נכנסות, מכרים נכנסים, מכרים שלך.. לא שלי, כולם חייכנים, יודעים מה להגיד וגם אלה שלא, אומרים מזל טוב ויוצאים, הם לא צריכים להישאר יותר מידי, הם לא צריכים להתמודד פנים מול פנים מעבר לכמות המילים שיש בפיהם כדי שלא ליצור את מצב השתיקה. וכבר אין לי מה להגיד, צינקנית מטבעי ובמקום בו הציניות כבר לא מתקבלת בברכה.. ניסיתי. כבר אין לנו בדיחות משותפות, את העבר נמאס לשחוק שוב ושוב, ואין לי מה לעדכן, כמה אפשר? וגם לא מעניין אותך.. את לא שואלת שאלות, בקושי מביטה לי בעיניים.. אבל אני הבטתי. כל כך הרבה סבל בפנים של ילדה שהייתה צוחקת מפרח, ובלי שום הגזמה! רק פרח, זה כל מה שהיית צריכה... מגשים של עוגות מסודרים מולך, וזה עושה לך בחילה אבל נראה כל כך טוב, הצוות חגג ואת קפאת לך מקור, אמצע הקיץ לעזאזל! אז ישבתי 10 דקות אולי, שתקנו בעיקר, חברות הכי טובות אמרנו פעם... ולמה אני לא מוצאת את המילים כשצריך? אמרת שאת רוצה לחזור הביתה ואני השבתי שוב ושוב "רק עוד כמה שעות" "רק עוד כמה שעות" כולם אמרו את זה ואיכשהוא כשאני אמרתי את זה זה לא נשמע מעודד, נשמע כמו עוד אחד מהמשפטים האלה שנועדו לשבור את הקרח... ומה פתאום קרח? כבר אוגוסט! אוגוסט!! שאלתי אם את רוצה שאלך ואמרת שאיך שבא לי, ואני אמרתי שאיך שבא לך וחוזר חלילה, אז הלכתי.. לא הביתה, רק לים... ובכיתי, בכיתי עלייך, בכיתי עלי, על היום, השבוע, המחשבות נדדו מהר, מזמן לא בכיתי, בזמן האחרון חשבתי שאולי חיוך יפתור הכל, אלייך חייכתי הרבה.. זה לא פתר כלום. זה הרגיש טוב, לבכות, כמעט כאילו ועשיתי את שלי... לשבת שם ולשתוק, איתך ובלעדייך... אז רק רציתי שתדעי מעין, שאני מתגעגעת ולא רוצה יותר לשתוק.
