לרוני
כשהגעתי לפה, לא תיארתי לעצמי מי עומד מולי, אדם בעל אופי יוצא דופן, כזה שנלחם בשביל אחרים... כלכך שונה ממה שאני רגילה אליו. ולאט לאט זה כבש אותי. מצאתי את עצמי חולמת בהקיץ על רוני, והיה קל יותר לעבור את הימים האפורים של השגרה במחשבות עליך, עלינו. בכל מני מצבים, בכל מני מקומות, רק אנחנו והעולם. וחוץ מזה כלום. בכל פעם שאני נתקלת בך עוברת בי צמרמורת. אילו ידעת, אילו רק היה לך מושג קלוש מה עובר בי כשאתה ניצב לידי, איזה מתח שמחכה להתפוגג, איזו סערה שמתעקשת לפרוץ החוצה ואני מתעקשת להחניקה פנימה. רוני, לאט לאט אני מוצאת את עצמי נשאבת יותר ויותר בפנטזיה שלי, בך. עד שאני שואלת - מהו המציאותי? מה קורה באמת בנינו? האם זה הדמיון שלי בלבד או שאולי זה יותר מזה? רוני, איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת? או יותר נכון - איפה המציאות עולה על כל דמיון? במציאות שלי, שלנו - אנחנו ביחד, בוגדים, אוהבים, סוערים - אבל ביחד. ואין אף אחד בנינו, לא דרגות ולא גילאים ולא הורים ונישואים. רק אתה ואני. שנינו. הייתי רוצה שתענה, שתסביר. מאיפה הוצאת את המילים האלה? מאיפה אתה יודע על הנשמה שלי? האם זה נועד להתרברבות בלבד או שיש מעבר? האם החיוך המדהים שלך בטקס נועד לי בלבד? האם גם אתה מרגיש במתח הזה באוויר כשאתה לידי? והאם זאת פנטזיה או אהבה? הפנטזיה שלי היא נהדרת, לא נגמרת. אבל אני לא רוצה להשאב לתוכה. שלא תעיב על חיי, היא נעימה אבל גם פוגעת. היא מטשטשת לי את המציאות והדמיון עד שהם נהיים אחד. בין מציאות של מפקד וחיילת לדימיון של זוג אוהבים. הייתי רוצה לדעת כל כך מה זה, אם זאת אהבה, או פנטזיה או סתם סיפור כזה של התבגרות כי "כל החיילות מתאהבות במפקדים שלהן". והאם זה רק חד צדדי ואתה לא מרגיש ככה. אם אתה לא חולם בלילות שאנחנו במשרד לבד, או בכל מקום אחר לבד, מתעוררים בשלהי הצהריים של יום כל שהוא ואתה אומר "אני צריך לזוז" ואני לא נותנת לך לקום, ואז אני מחליטה שצריך ללכת ואתה לא רוצה להיפרד... וככה זה נמשך עד אינסוף. "רוני, אל תלכי, אני פשוט רוצה אותך איתי..." אני ככה פתאום שרה את השיר הזה לעצמי וחושבת עליך אומר לי אותן. ככל שאני כותבת את המכתב הזה אני יותר מתבלבלת. אני יותר רוצה וצמאה לדעת אותך, להכיר את האדם האמיתי שמעבר לפנטזיה שלי. אבל גם אם יש משהו בנינו, אני יודעת שאין לזה שום סיכוי, זה לא יקרה בעולם של מפקדים וחיילים, כשגילך כפול מגילי, אבא לילדים ונשוי לאשא. כמה שהייתי רוצה שאתה מהפנטזיה ואתה מהמציאות תהפכו לאחד. אולי זה עוד יקרה...
כשהגעתי לפה, לא תיארתי לעצמי מי עומד מולי, אדם בעל אופי יוצא דופן, כזה שנלחם בשביל אחרים... כלכך שונה ממה שאני רגילה אליו. ולאט לאט זה כבש אותי. מצאתי את עצמי חולמת בהקיץ על רוני, והיה קל יותר לעבור את הימים האפורים של השגרה במחשבות עליך, עלינו. בכל מני מצבים, בכל מני מקומות, רק אנחנו והעולם. וחוץ מזה כלום. בכל פעם שאני נתקלת בך עוברת בי צמרמורת. אילו ידעת, אילו רק היה לך מושג קלוש מה עובר בי כשאתה ניצב לידי, איזה מתח שמחכה להתפוגג, איזו סערה שמתעקשת לפרוץ החוצה ואני מתעקשת להחניקה פנימה. רוני, לאט לאט אני מוצאת את עצמי נשאבת יותר ויותר בפנטזיה שלי, בך. עד שאני שואלת - מהו המציאותי? מה קורה באמת בנינו? האם זה הדמיון שלי בלבד או שאולי זה יותר מזה? רוני, איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת? או יותר נכון - איפה המציאות עולה על כל דמיון? במציאות שלי, שלנו - אנחנו ביחד, בוגדים, אוהבים, סוערים - אבל ביחד. ואין אף אחד בנינו, לא דרגות ולא גילאים ולא הורים ונישואים. רק אתה ואני. שנינו. הייתי רוצה שתענה, שתסביר. מאיפה הוצאת את המילים האלה? מאיפה אתה יודע על הנשמה שלי? האם זה נועד להתרברבות בלבד או שיש מעבר? האם החיוך המדהים שלך בטקס נועד לי בלבד? האם גם אתה מרגיש במתח הזה באוויר כשאתה לידי? והאם זאת פנטזיה או אהבה? הפנטזיה שלי היא נהדרת, לא נגמרת. אבל אני לא רוצה להשאב לתוכה. שלא תעיב על חיי, היא נעימה אבל גם פוגעת. היא מטשטשת לי את המציאות והדמיון עד שהם נהיים אחד. בין מציאות של מפקד וחיילת לדימיון של זוג אוהבים. הייתי רוצה לדעת כל כך מה זה, אם זאת אהבה, או פנטזיה או סתם סיפור כזה של התבגרות כי "כל החיילות מתאהבות במפקדים שלהן". והאם זה רק חד צדדי ואתה לא מרגיש ככה. אם אתה לא חולם בלילות שאנחנו במשרד לבד, או בכל מקום אחר לבד, מתעוררים בשלהי הצהריים של יום כל שהוא ואתה אומר "אני צריך לזוז" ואני לא נותנת לך לקום, ואז אני מחליטה שצריך ללכת ואתה לא רוצה להיפרד... וככה זה נמשך עד אינסוף. "רוני, אל תלכי, אני פשוט רוצה אותך איתי..." אני ככה פתאום שרה את השיר הזה לעצמי וחושבת עליך אומר לי אותן. ככל שאני כותבת את המכתב הזה אני יותר מתבלבלת. אני יותר רוצה וצמאה לדעת אותך, להכיר את האדם האמיתי שמעבר לפנטזיה שלי. אבל גם אם יש משהו בנינו, אני יודעת שאין לזה שום סיכוי, זה לא יקרה בעולם של מפקדים וחיילים, כשגילך כפול מגילי, אבא לילדים ונשוי לאשא. כמה שהייתי רוצה שאתה מהפנטזיה ואתה מהמציאות תהפכו לאחד. אולי זה עוד יקרה...