על כך אני מקונן למרות שאסף מזמר
המקור למדרש הנ"ל הינו באיכה רבא סוף פרק ד' כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו אמר ר' ארבע שפיכות לטובה וארבע שפיכות לרעה ארבע שפיכות לטובה שנא' (זכריה י"ב) ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים (יואל ג') והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו' וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי (יחזקאל ל"ט) ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם אדני אלהים וארבע שפיכות לרעה שנאמר (ישעיה מ"ב) וישפך עליו חמה אפו וביחזקאל כתיב (יחזקאל ט') בשפכך את חמתך על ירושלים וכתיב שפך כאש חמתו והדין כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון כתיב (תהלים ע"ט) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף קינה לאסף ומה אומר מזמור לאסף אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר אמרו לו המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר אמר להם מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו כך אמרו לאסף הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל הדא הוא דכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה: שים לב, אייל. "מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל" בדיוק מה שכתבתי בהודעתי הקודמת. הטרגדיה האנושית, השואה שפקדה את עם ישראל, כלל אינה מוזכרת במדרש הנ"ל, ולא זו בלבד אלא שהחורבן מקבל דרגה של מזמור. שירה בציבור. פסטיבל של ממש... עם שירת המלאכים והלויים, וכמובן גם רקדניות מברזיל היישר מהקרנבל. שהרי בסך הכל חורבנון קטנטן. עצים ואבנים. שתי אבנים וכמה קרשים. אפשר להוסיף תפוחי אדמה ולעשות קומזיץ מבית המקדש. שכאילו לא היתה כלל טרגדיה אנושית. כאילו שבאו הבבלים, שרפו את בית המקדש והסתלקו. אך לא כך הדבר. משפחות שלמות נשבו, נרצחו, נאנסו, נמכרו לעבדות לצמיתות ולא זכו לראות את החופש. משהו מקביל לשואת אירופה. מיטיב לבטא זאת ירמיהו: "אַל-תִּבְכּוּ לְמֵת, וְאַל-תָּנֻדוּ לוֹ; בְּכוּ בָכוֹ, לַהֹלֵךְ--כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד, וְרָאָה אֶת-אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ" ועוד פסוק "וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן, וְקוֹל כַּלָּה--קוֹל רֵחַיִם, וְאוֹר נֵר" תאר לעצמך שבעוד שנות דור יזכרו את שואת אירופה כאירוע של ליל הבדולח. ואז יקום משורר ויזמר על כך. "מזמר אני על שהנאצים שפכו את שנאתם על עצים ואבנים ולא על בני אדם" - הלוא למשמע אוזן דאבה נפשינו.
