מפזרת צלילים ברוח
New member
לקחת אחריות
שלום חברים, אני נמצאת בימים אלו במצב לא פשוט. אני עובדת במקום עבודה תובעני ובעייתי שגוזל ממני אנרגיות רבות ולא רק פיזיות. בנוסף, במקום העבודה קורים כמה דברים שלא אמורים לקרות, ותלויים בעיקר באנשים מסוימים שעובדים שם ומשפיעים על שאר העובדים. הגעתי בשבוע האחרון למסקנה שאני חייבת לעזוב את מקום העבודה בהקדם, גם במחיר של לעזוב בלי שמצאתי עבודה אחרת קודם כי ההשפעה של המתרחש במקום העבודה עלי ועל החיים שלי פשוט לא שווה את זה. אני רואה בזה צעד חיובי, התקדמות לעבר שיפור בחיים. אני נמצאת בטיפול מסוים, לא טיפול פסיכולוגי אלא טיפול בשיטה מסוימת שקרוב יותר לקואצ'ינג, אני לא ארחיב יותר מדי אבל זה טיפול שהגעתי אליו לאחר שפשוט הרגשתי רע עם עצמי, ועכשיו אני קולטת שהתחושה הזאת נוצרה בעיקר בגלל העבודה שבנוסף לתחושה עצמה שנוצרה, מנעה ממני לעשות דברים אחרים שיכולים לקדם אותי ולשפר את התחושה. המטפלת שלי חושבת אחרת, והיה לנו ויכוח של ממש אתמול על כך. היא טוענת שלעבודה אין שום חלק במצב הזה, ושזה שאני חושבת שלעזוב את העבודה ולחפש עבודה אחרת ישפר את המצב זו טעות ושבכל מקום עבודה דברים יחזרו על עצמם כי הבעיה היא אצלי, וזה שאני לא מוכנה לקבל את הגישה שלה לפיה הבעיה היא בי ולא במקום העבודה אומר שאני לא מוכנה לקחת אחריות. ניסיון להסביר לה מה הולך במקום העבודה שלי לא צלח כי היא לא הסכימה להקשיב, היה נראה כאילו היא לא מוכנה לשמוע שום הסבר ושום דבר מלבד הסכמה מלאה עם הגישה שלה. היא הביאה כחיזוק לדבריה דברים שהיו בפגישה הראשונה שלנו, גם אז היא עיוותה דברים שאמרתי בצורה ממש חזקה ומעצבנת וגרמה לי להתעצבן (כשאת קובעת עובדות שסותרות לחלוטין את המציאות ומתעקשת שזה מה שאני אמרתי למרות שזה לא, באמת נראה לך תמוה שאני מתעצבנת?). הסבר קצר על מקום העבודה שלי: מדובר בעבודה עם שעות ארוכות מאוד, שלא מאפשרות קיום חיים פרטיים (מה שמשפיע מאוד על מצב הרוח שלי מסיבות מובנות - כשלא פוגשים חברים ואין אפשרות לעשות שום דבר שאוהבים, זה משהו שמאוד משפיע), אווירה לחוצה מאוד ואנשים שצועקים אחד על השני כל הזמן (וזו לא אני שצועקת, זה כולם שצועקים על כולם וכן, גם עלי, אבל לא כי אני עושה משהו שדורש את הצעקות האלו). השבוע אחת מהקולגות שלי השתגעה והשתוללה והתחילה לזרוק חפצים וזה נס שאף אחד לא נפצע ויותר מזה. ולא, היא לא עשתה את זה בגללי. במילים אחרות - אני עובדת במקום עבודה מלחיץ ומתסכל, עם אווירה לא נעימה שעושה לאנשים דברים איומים, אני לא היחידה שמרגישה ככה וגם הבחורה שהשתוללה היא לא טיפוס שהיה מתנהג ככה בכל מקום. קשה לי מאוד מאוד להאמין שדברים מתנהלים ככה גם במקומות עבודה אחרים, וכבר עבדתי במקומות אחרים בחיים שלי והמצב היה שונה בתכלית ולא הרגשתי ככה בשום מקום (המטפלת שלי התווכחה איתי על זה, היא שאלה פעם אחר פעם אחר פעם אם לא הייתי במצב כזה אף פעם בעבודות אחרות ולא הסכימה לקבל את התשובה "לא", לא מאמינה בקיצור. מה קורה במקום העבודה הנוכחי שלי היא לא יודעת כי כאמור לא הסכימה להקשיב כשרציתי לשתף, לטענתה זה לא רלוונטי). הפגישה האחרונה שלנו הייתה מאוד לא נעימה בגלל זה, היא כאמור טוענת שאני לא לוקחת אחריות על החיים שלי כי אני "מאשימה" את מקום העבודה. כבר היו פעמים בעבר שהסכמתי איתה על דברים שאני לא באמת מסכימה איתם רק בגלל לחץ שהיא הפעילה עלי. במקרה הזה אני פשוט לא מסוגלת להסכים איתה, אין מצב שבעולם שאני אשמה בכך שאני מרגישה רע כשאני נמצאת בבית משוגעים כאלו כל יום שעות ארוכות. ניסיתי לתת לה אנלוגיה של אשה מוכה שמחליטה לעזוב את הבעל שלה והיא תגיד שאותה אשה לא לוקחת אחריות כי היא לא צריכה להגיב כמו שהיא מגיבה כשהבעל מכה אותה. היא נכנסה כאן לקטע שאני לא אשה מוכה ושאם הייתי פעם בסיטואציה כזאת אז זה מה שמשפיע עלי ולא מקום העבודה. הגישה שלה היא שכל דבר שקורה בחיים תלוי בבנאדם עצמו ולא בשום דבר אחר, ושאם אני לא מחייכת וצוהלת במצב המסוים שאני נמצאת ופירטתי לעיל - זה אומר שאני לא לוקחת אחריות על החיים שלי. לי זה נשמע קיצוני מדי.
שלום חברים, אני נמצאת בימים אלו במצב לא פשוט. אני עובדת במקום עבודה תובעני ובעייתי שגוזל ממני אנרגיות רבות ולא רק פיזיות. בנוסף, במקום העבודה קורים כמה דברים שלא אמורים לקרות, ותלויים בעיקר באנשים מסוימים שעובדים שם ומשפיעים על שאר העובדים. הגעתי בשבוע האחרון למסקנה שאני חייבת לעזוב את מקום העבודה בהקדם, גם במחיר של לעזוב בלי שמצאתי עבודה אחרת קודם כי ההשפעה של המתרחש במקום העבודה עלי ועל החיים שלי פשוט לא שווה את זה. אני רואה בזה צעד חיובי, התקדמות לעבר שיפור בחיים. אני נמצאת בטיפול מסוים, לא טיפול פסיכולוגי אלא טיפול בשיטה מסוימת שקרוב יותר לקואצ'ינג, אני לא ארחיב יותר מדי אבל זה טיפול שהגעתי אליו לאחר שפשוט הרגשתי רע עם עצמי, ועכשיו אני קולטת שהתחושה הזאת נוצרה בעיקר בגלל העבודה שבנוסף לתחושה עצמה שנוצרה, מנעה ממני לעשות דברים אחרים שיכולים לקדם אותי ולשפר את התחושה. המטפלת שלי חושבת אחרת, והיה לנו ויכוח של ממש אתמול על כך. היא טוענת שלעבודה אין שום חלק במצב הזה, ושזה שאני חושבת שלעזוב את העבודה ולחפש עבודה אחרת ישפר את המצב זו טעות ושבכל מקום עבודה דברים יחזרו על עצמם כי הבעיה היא אצלי, וזה שאני לא מוכנה לקבל את הגישה שלה לפיה הבעיה היא בי ולא במקום העבודה אומר שאני לא מוכנה לקחת אחריות. ניסיון להסביר לה מה הולך במקום העבודה שלי לא צלח כי היא לא הסכימה להקשיב, היה נראה כאילו היא לא מוכנה לשמוע שום הסבר ושום דבר מלבד הסכמה מלאה עם הגישה שלה. היא הביאה כחיזוק לדבריה דברים שהיו בפגישה הראשונה שלנו, גם אז היא עיוותה דברים שאמרתי בצורה ממש חזקה ומעצבנת וגרמה לי להתעצבן (כשאת קובעת עובדות שסותרות לחלוטין את המציאות ומתעקשת שזה מה שאני אמרתי למרות שזה לא, באמת נראה לך תמוה שאני מתעצבנת?). הסבר קצר על מקום העבודה שלי: מדובר בעבודה עם שעות ארוכות מאוד, שלא מאפשרות קיום חיים פרטיים (מה שמשפיע מאוד על מצב הרוח שלי מסיבות מובנות - כשלא פוגשים חברים ואין אפשרות לעשות שום דבר שאוהבים, זה משהו שמאוד משפיע), אווירה לחוצה מאוד ואנשים שצועקים אחד על השני כל הזמן (וזו לא אני שצועקת, זה כולם שצועקים על כולם וכן, גם עלי, אבל לא כי אני עושה משהו שדורש את הצעקות האלו). השבוע אחת מהקולגות שלי השתגעה והשתוללה והתחילה לזרוק חפצים וזה נס שאף אחד לא נפצע ויותר מזה. ולא, היא לא עשתה את זה בגללי. במילים אחרות - אני עובדת במקום עבודה מלחיץ ומתסכל, עם אווירה לא נעימה שעושה לאנשים דברים איומים, אני לא היחידה שמרגישה ככה וגם הבחורה שהשתוללה היא לא טיפוס שהיה מתנהג ככה בכל מקום. קשה לי מאוד מאוד להאמין שדברים מתנהלים ככה גם במקומות עבודה אחרים, וכבר עבדתי במקומות אחרים בחיים שלי והמצב היה שונה בתכלית ולא הרגשתי ככה בשום מקום (המטפלת שלי התווכחה איתי על זה, היא שאלה פעם אחר פעם אחר פעם אם לא הייתי במצב כזה אף פעם בעבודות אחרות ולא הסכימה לקבל את התשובה "לא", לא מאמינה בקיצור. מה קורה במקום העבודה הנוכחי שלי היא לא יודעת כי כאמור לא הסכימה להקשיב כשרציתי לשתף, לטענתה זה לא רלוונטי). הפגישה האחרונה שלנו הייתה מאוד לא נעימה בגלל זה, היא כאמור טוענת שאני לא לוקחת אחריות על החיים שלי כי אני "מאשימה" את מקום העבודה. כבר היו פעמים בעבר שהסכמתי איתה על דברים שאני לא באמת מסכימה איתם רק בגלל לחץ שהיא הפעילה עלי. במקרה הזה אני פשוט לא מסוגלת להסכים איתה, אין מצב שבעולם שאני אשמה בכך שאני מרגישה רע כשאני נמצאת בבית משוגעים כאלו כל יום שעות ארוכות. ניסיתי לתת לה אנלוגיה של אשה מוכה שמחליטה לעזוב את הבעל שלה והיא תגיד שאותה אשה לא לוקחת אחריות כי היא לא צריכה להגיב כמו שהיא מגיבה כשהבעל מכה אותה. היא נכנסה כאן לקטע שאני לא אשה מוכה ושאם הייתי פעם בסיטואציה כזאת אז זה מה שמשפיע עלי ולא מקום העבודה. הגישה שלה היא שכל דבר שקורה בחיים תלוי בבנאדם עצמו ולא בשום דבר אחר, ושאם אני לא מחייכת וצוהלת במצב המסוים שאני נמצאת ופירטתי לעיל - זה אומר שאני לא לוקחת אחריות על החיים שלי. לי זה נשמע קיצוני מדי.
