קראתי כל תגובה ותגובה..
קיבלתי גם את "המעליבות". אחרי לילה שלם של מחשבה עם עצמי, וקריאת התגובות הגעתי למסקנה אחרת לגמרי. ההכחשות שלי הן לא כשחשבתי, אני בעצם מתכחשת לעובדה שיש משיכה פיזית מסויימת, ומבחינת הצד האגואיסטי שלי, לא מתקבל על הדעת שאמשך לאדם כזה. אני יודעת שלאחר קריאה של הודעתי נראה כאילו אני מסתכלת עליו כיצור מאוד מעוות, אבל זה לא כך. יכול להיות שיש אנשים שלא יקבלו את מה שאני הולכת לתאר, אבל אלה שהיו שם, יבינו אותי יופי- דמיינו לעצמכם מישהי שעוד מגיל שהיא לא זוכרת את עצמה משכה אליה מבטים. מישהי שתמיד הייתה מלכת הכיתה.. תמיד רצו אותה. מישהי שלחיצוניות שלה היה תפקיד מאוד גדול בחייה. מישהי שבגיל 13 התחילה להכנס ללחצי "פוטנציאל" מצד סוכניות דיגמון.. טלפונים, התמודדות מול מצלמה בגיל כ"כ קטן, צלמים שרודפים אחייך ברחוב (לא, אני לא מדברת על פפראצי, אני מדברת על צלמים שרודפים אחריך רחובות שלמים רק כדי להתחנן שאקבל הצעת עבודה). מישהי שבגיל בגרות רק הייתה צריכה להגיד "זה", והנה שהוא שלך. מישהי שמאז ומעולם רגילה שסוגדים לה (סליחה, זה נשמע נורא... לא מצאתי מילה מתאימה). מישהי שבנות שונאות אותה, מישהי שידעה גברים תמיד יהיו שם, מישהי שתמיד תשמע "את כזאת יפה".. מישהי שגם שהיא כבר "זקנה", ועברה את הגיל של השטויות האלה, ממשיכה עם אותה מציאות של השורות הקודמות. ותארתי את הכל על קצה המזלג, האמינו לי. כשאתה גדל ככה, אתה מתרגל לסטנדרטים מסויימים.. שהרי לך מגיע את הכי טוב.. העולם שייך לך, אלא מה? אף פעם לא ניצלתי זאת לרעה, אבל גדלתי שם.. ורק לאחרונה, בגיל כזה, אני רואה דברים (בכל תחום בחיים) מעבר ליופי. אני מודעת לבחירות שעשיתי בעבר, יודעת שהבני זוג שלי תמיד היו הגברים הכי יפים. לעיתים אפילו הייתי בוחרת אחד שמדברים עליו.. אבל רק בגלל שמדברים עליו.. או יותר נכון- מדברות. גם אם לא היה שם כלום, בנינו. אני יודעת יופי שהצד הזה קיים בי. צד מאוד שטחי (הוא קיים, גם אם חלקכם יגידו שלא) שרגיל להכי טוב... ומצד שני הפסיכולוג שלי (צצו פה כמה שטענו שאני זקוקה לטיפול, למה חשבתם שאין כזה?
) טוען שאני סך הכל מסרבת לקבל טוב, שבתוך כל "הטוב" הזה, התרגלתי לחיות בעולם של יופי.. וביופי אין באמת משהו טוב, זה סתם.. זה לרגע. זה שהצלחתי לפתוח דלתות, לא אומרת שהצלחתי ללכת מעבר אליהן. הבחור הזה, זה שקראתי לו "גמד", "מכוער", "נראה מבוגר" הוא לא מכוער, הוא לא מעוות, הוא לא ייצור.. אני בטוחה שאם הייתי מצרפת תמונה להודעה הראשונה שלי, לא הייתי מקבלת יותר מדי תגובות מלבד- "מי את חושבת שאת?". פשוט משהו בי סירב לקבל את העובדה שאני נמשכת למישהו שהוא לא מישהו שאלך איתו ברחוב ואצליח להוציא לכל הנשים את העיניים, עם מה שיש לי.. (צד שטחי, כבר אמרתי?) אז אחרי שעות ארוכות של מחשבה הגעתי למסקנה חד משמעית- את האיש הזה אני רוצה. דברים שיחבקו אותי, יתנו לי, יקנו לי, יגרמו לי להרגיש טוב ויגרמו לי לצחוק- לא חסר. מישהו שבאמת יגרום לי להרגיש דברים שלא הרגשתי אף פעם- זה פשוט הוא. וגם לא אכפת לי אם הוא באמת יהפוך לדברים שכתבתי בהודעה הראשונה.. לא יודעת, פשוט לא אכפת לי. אנחנו לא באמת מסוגלים לשכב עם מישהו שיש כלפיו סלידה.. ואני? אני מתה כבר שזה יגיע. לא, לא סקס.. אני רוצה שיגיע הסקס איתו. החלטתי פשוט להתכחש לצד השטחי, הרדוד, המגעיל שלי... אותו צד שלא הוביל אותי למקומות שבאמת רציתי להיות בהם. קראתי את ההודעה שלי פעם אחר פעם.. סתם עוד אישה יפה שחושבת שהעולם שייך לאמא שלה. ואני לא רוצה את זה יותר. זהו בחרתי, סופית.