"לפתוח את הלב "
איש אל עולמו של רעהו. חומר שהעברתי השבוע בעקבות דיון או יותר נכון ויכוח קטן בנושא, החלטתי לכתוב על משהו ולהעביר כמו שזה. מבחינתי לא פחות חשוב מדברים הרבה יותר שטחיים שבני האדם עסוקים בהם, תקראו, תתרשמו, נסו לקחת משהו מזה. חלקו שייך גם לעולם הוירטואלי "כוחו של השם" אני סבורה שהקשבה היא הקשבה של ממש, רק כאשר היא כורה אוזן באמת לכל קול שנישמע בעולם . ושפיתיחות היא פתיחות איך ורק אם היא כלפי כל אדם וכלפי כל תופעה, על -כן, לדעתי, כל שם וכינוי שייכות הוא בבחינת מכשול להקשבה, מפני שבבד בבד עם קריאת השם לתופעה, נולדת אצלנו באופן אוטומטי גם החומה הפנימית , החוסמת אותנו כלפיה מן הרגע שסיוגנו חומר, אדם , או תופעה, כיהודי , מוסלמי, חילוני או דתי , כבר קבענו לו(בפנים)..מגירה קטנה, שעליה הזדרזנו (באופן לא מודע לרוב) להדביק תויות , ותויות זו הריהי כחומה, שאין לעוברה בינינו ובין הדבר עצמו. מדוע אנו צריכים להבחין בין חומר שמגיע מארון הספרים היהודי או הלא יהודי ,החילוני או הדתי ,הציוני או הלא ציוני ?... מדוע איננו מסוגלים להקשיב או לדבר ללא כל תויות , גם אם הוא נאמר בפי צעיר בין ימינו , בדיוק כמו אנו מקשיבים מתוך יריאת כבוד לסיפור עתיק יומין ? מנקודת הראות שלי כחוקרת , כותבת (ואלו כמובן "תויות "שאלמלא הייתי משתמשת בהן אולי איש בעולמנו לא היה מקשיב לי) אם יש ערך כלשהו למקורות שאני לומדת מהם או מלמדת - הרי זה אך ורק אם יש בכוחם לפתוח את ליבי שלי ואת ליבם של אלו שמקשיבים להם כלפי האחר "וכלפי "האחרות", ללמדנו כי אפשר להטות אוזן במלוא תשומת הלב לרחוק , לזר, ולמאיים עלינו כל כך רק מפני שהוא בילתי מוכר. ואפשר שזה גם הדבר היחיד , שהוא בעל ערך אמיתי בכל העיסוק הטרחני המלומד שאנו מכנים "לימודים הומניסטיים "..אם הקריאה בהם תלמדנו איך לפתוח את הלב איש אל עולמו של רעהו. אני יודעת שזה יכל להיות שייך לפורום אחר שעוסק גם בנושא , אבל אני רוצה שיכנס לכאן קודם כל כל דבר שיוצא ממני ללא ניסוחים מיותרים או שיפוצי כתיבה אם נקרה לזה כך. אני חושבת שדווקא כאן זה יכול להיות הרבה יותר רלוונטי לחברים שלנו ,לותיקים, חדשים, ומזדמנים. מקווה שנהנתם מזה קצת ....
איש אל עולמו של רעהו. חומר שהעברתי השבוע בעקבות דיון או יותר נכון ויכוח קטן בנושא, החלטתי לכתוב על משהו ולהעביר כמו שזה. מבחינתי לא פחות חשוב מדברים הרבה יותר שטחיים שבני האדם עסוקים בהם, תקראו, תתרשמו, נסו לקחת משהו מזה. חלקו שייך גם לעולם הוירטואלי "כוחו של השם" אני סבורה שהקשבה היא הקשבה של ממש, רק כאשר היא כורה אוזן באמת לכל קול שנישמע בעולם . ושפיתיחות היא פתיחות איך ורק אם היא כלפי כל אדם וכלפי כל תופעה, על -כן, לדעתי, כל שם וכינוי שייכות הוא בבחינת מכשול להקשבה, מפני שבבד בבד עם קריאת השם לתופעה, נולדת אצלנו באופן אוטומטי גם החומה הפנימית , החוסמת אותנו כלפיה מן הרגע שסיוגנו חומר, אדם , או תופעה, כיהודי , מוסלמי, חילוני או דתי , כבר קבענו לו(בפנים)..מגירה קטנה, שעליה הזדרזנו (באופן לא מודע לרוב) להדביק תויות , ותויות זו הריהי כחומה, שאין לעוברה בינינו ובין הדבר עצמו. מדוע אנו צריכים להבחין בין חומר שמגיע מארון הספרים היהודי או הלא יהודי ,החילוני או הדתי ,הציוני או הלא ציוני ?... מדוע איננו מסוגלים להקשיב או לדבר ללא כל תויות , גם אם הוא נאמר בפי צעיר בין ימינו , בדיוק כמו אנו מקשיבים מתוך יריאת כבוד לסיפור עתיק יומין ? מנקודת הראות שלי כחוקרת , כותבת (ואלו כמובן "תויות "שאלמלא הייתי משתמשת בהן אולי איש בעולמנו לא היה מקשיב לי) אם יש ערך כלשהו למקורות שאני לומדת מהם או מלמדת - הרי זה אך ורק אם יש בכוחם לפתוח את ליבי שלי ואת ליבם של אלו שמקשיבים להם כלפי האחר "וכלפי "האחרות", ללמדנו כי אפשר להטות אוזן במלוא תשומת הלב לרחוק , לזר, ולמאיים עלינו כל כך רק מפני שהוא בילתי מוכר. ואפשר שזה גם הדבר היחיד , שהוא בעל ערך אמיתי בכל העיסוק הטרחני המלומד שאנו מכנים "לימודים הומניסטיים "..אם הקריאה בהם תלמדנו איך לפתוח את הלב איש אל עולמו של רעהו. אני יודעת שזה יכל להיות שייך לפורום אחר שעוסק גם בנושא , אבל אני רוצה שיכנס לכאן קודם כל כל דבר שיוצא ממני ללא ניסוחים מיותרים או שיפוצי כתיבה אם נקרה לזה כך. אני חושבת שדווקא כאן זה יכול להיות הרבה יותר רלוונטי לחברים שלנו ,לותיקים, חדשים, ומזדמנים. מקווה שנהנתם מזה קצת ....