עבודה עצמית, למידת קבלה עצמית...
יקירתי,
מה שאפרת כתבה לך מאוד חשוב ומאוד נכון
דבר ראשון את צריכה למצוא את איש המקצוע הנכון בשבילך, כזה שתוכלי לפתוח איתו בדיוק את הפינה הזו שמקשה עלייך בטיפול עצמו, שכן זו הנקודה שאת צריכה לעבוד עלייה מול כל קשר בינאישי שלא תיצרי.
כשאת מגיעה לטיפול מראש במחשבה שאת לא יכולה להעזר בו או שהוא לא יקבל אותך, את לא רק חוסמת את עצמך את גם מכניסה את עצמך לסיחרור שמושך רק מטה, כמו שכתבת-את מודעת לזה הרי, זו תחילת הטיפול והבנת הבעיה, זו תחילת ההתמודדות. ההמשך יגיע רק כשתפתחי אותו בקול רם.
אני מצאתי שאצלי זה ממש הפוך מאצלך מבחינת היחסים והיכולת שלי לחלוק ולשתף-
לוקח לי המון המון זמן להיפתח ולמצוא את האנשים שאני יכולה לדבר איתם ולהישען עליהם,
זה תהליך של בנייה, של היכרות והגדלת הביטחון וה"שיחרור" שמגיע עם הידיעה שאני מכירה אדם מספיק טוב כדי לחלוק איתו ולהכניס אותו לעולם שלי ולקשיים שלי.
אני גם מאמינה שלא רק שהמחלה שלנו [כמו כל מחלה כנראה]
היא מעגל של גוף ונפש, כלומר אין פה התחלה וסוף או מה יותר קשה להתמודד.
כי כל התמודדות היא משהו שעמוד בפניי עצמו, יש פעמים שהמגבלות הפיזיות יפילו את מצב הרוח, יש פעמים שמצב הרוח יגביר את הכאבים.
לכל אחד מהם יש דרכים להתמודדות ונסיונות להקל, לרוב הן משולבות עצמן- כשכואב אני אעשה מה שאפשר מבחינת טיפול פיזי, אבל אני גם לא אוותר על קיטורים בקול רם, וכשאני מצוברחת אני אקטר בקול רם אבל גם אעשה משהו פיזי כמו מקלחת, או טיול [טוב, טיול היה יותר נכון ללפני שנתיים וקצת, ופחות להיום, אבל עדיין
]
שורה תחתונה- גוף ונפש הם מעגל, הם ביצה ותרנגולת שלובות,
וכדי להתמודד עם אחד צריך להתמודד עם האחר.
ולגבי הקושי שלך בחשיפה ושיתוף- זה בהחלט משהו לעבוד עליו על אף ולמרות הקושי- מול המטפלת שלך.
ודבר אחרון:
כשאת מוצאת את עצמך מוצפת וטובעת בלי לדעת לאן לתעל- נסי לשפוך את זה החוצה, לאו דווקא במילים לאוו דווקא לבן אדם ספציפי- תכתבי, תציירי, נסי למצוא לך תחביב או יצירה, שיתנו לך לבטא תחושות ורגשות בדרכים לא מילוליות-ווקאליות, לפעמים זה מקדם המון ונותן מענה לתחושת הטביעה וההצפה וה"אין כתובת".
