לפעמים אני חושבת

[matan4il]

לפעמים אני חושבת

שהחלק הכי קשה של הפיברו הוא עדיין החלק הנפשי. כי לכל השאר יש לי כתובת, בערך. מוצלחת יותר, מוצלחת פחות, אבל יש לי רעיון כללי של איך אני מטפלת או מתמודדת עם כל בעיה. דווקא ברמה הנפשית אני מרגישה הכי חסרת אונים. כי אני מרגישה שאני נמצאת במלכוד 22 תמידי: אם אני אוהבת מישהו, אוטומטית אני לא רוצה להפיל עליו את מה שעושה לי רע בהקשר הזה (גם למענו וגם למעני/הקשר בינינו. מי רוצה לשמור על קשר עם בחורה מדוכאת?) אז אני לא משתפת את האנשים האלה. אבל אם מישהו לא קרוב לי מספיק כדי שיהיה אכפת לי לא להפיל עליו את התיק שלי, זה אומר שהוא גם לא קרוב מספיק כדי שאני ארגיש שההקשבה היא משמעותית ועוזרת. כי הוא פשוט לא מכיר אותי.

אז תגידו לי אתם - מה הפתרונות שלכם?

 

[פיפה4]

היי מתן,

מתי אובחנת? מה דרגת הכאב שלך?
אני יכולה להגיד לך על עצמי שבשנתיים וחצי האחרונות (מאז שאוחחנתי)
עשיתי שינויים גדולים בחיים שעזרו המון להתמודדות ובמיוחד עם המצב הנפשי.
זה לא שהיום הכל דבש אבל הרבה יותר נסבל.
למדתי לעשות דברים שלא מדכאים אותי ולא גורמים לי לחשוב על עצמי כאל "נכה".
אני בטיפול פסיכולוגי שעוזר המון ובנוסף קוראת ספרים בתחום יחסית חדש בפסיכולוגיה חיובית שגורם להסתכל על הדברים באופן שונה.
לפי דעתי אפשר לאמן את הנפש.(מטבעי אני אני אדם חרדתי מאוד )
מקפידה על ספורט-כי אין מה לעשות ספורט ידוע כמרומם רוח!
ועם הזמן החלטתי שאני לא "תיק" ואני לא נופלת על אף אחד! לכל אחד יש את הצרות שלו, וזו שלי ואני קודם כל נטלי והרבה אח"כ אני גם חולת יברו,ו
מי שלא יכול להתמודד איתי ועם הפיבו -ההפסד שלו!.
מצאתי זוגיות בתוך המחלה, הייתי על הפנים שהכרנו -אבל זה פשוט זרם.
החלטתי לא לספר ישר על ההתחלה, וגם כשסיפרתי היה לאט לאט, אם לי לקח המון זמן להבין ולעכל את המחלה האת אז בטוח גם שלאדם בריא.
היום הוא יודע, ואנחו חיים עם זה. יש תקופות טובות יותר ויש גם תקופות כמו עכשיו שהיא לא משהו.
מקווה שעזרתי...

 

[matan4il]

היי נטלי,

תודה על התשובה.

אובחנתי לפני 4 שנים. רוב הזמן הכאבים מגבילים אותי אבל לא משתקים והצלחתי לעשות שינויים בחיים שלי שהביאו אפילו לתקופות מאושרות. הכל נעשה באופן מדוד שאיפשר לי קצת מרחב עשייה והנאה.

אין לי זוגיות, קצת וויתרתי על האפשרות, אבל דווקא בגלל זה היה כל כך טוב לראות שגם ככה יש לי תקופות קטנות של אושר. ואני מספרת לאנשים על הפיברו ובסה"כ לא מרגישה כאילו מישהו וויתר עליי בגלל זה.

הבעיה היא שכשמשהו מפיל אותי רגשית ואין לי לאן לפנות איתו - הוא ממש מפיל אותי. אני נשארת תקועה איתו ולא יודעת לאן להוציא אותו, וככה הוא מתעצם. ואז זה גם משפיע פיזית, כמובן. ולא מצליחה להבין מה לעשות עם הכאב הרגשי הזה, איך לאוורר אותו בלי לפגוע באחרים, ובלי לחנוק את עצמי איתו.

 

[פיפה4]

גם אצלי המצב כזה

הכאבים מגבילים אותי אך לא משתקים אותי. יש לי תקופות שאני בסדר במונחים פיברואיים ויש תקופות של דאון רציני- ופה עוזר לי הטיפול
פחות משנה לפני שהפיברו התפרצה התחלתי טיפול (מטבעי אני חרדתית) -היה לי מאוד קשה
כמו שאת אומרת מהמקום של לשפוך ולהפיל על המטפלת שלי . היו מצבים שהיא הסתכלה עלי בעיניים עצובות, מרחמות מופתעות מה לא...
אבל הבנתי שזה המקצוע שלה,ואם היא בחרה לעסוק בזה כנראה שהיא אוהבת/מתחברת לזה .
בגדול טיפול פסיכולוגי זה תהליך שלוקח זמן וזה גם מערכת יחסים עם אדם שבסוף מכיר אותך הכי טוב-אלו דברים שלוקחים זמן וצריך להיות סבלניים וכמובן פתוחים.
מה שאני מבינה ממך ולפי דעתי טיפול מאוד יכול לעזור,
אני לא חושבת שיכולתי לספר את מה שאני עוברת מהפיברו(ממש לרדת לפרטים) לאדם אחר זה גדול זה מפחיד וזה מגביל.
בחדר של המטפלת שלי אני יכולה לשפוך הכל! להגיד בקול מהם הפחדים שלי-זה כל כך משחרר אין לך מושג כמה.
יש ימים שהיייתי מגיעה אלי בהרגשה זוועה ולא מפסיקה לבכות כל הטיפול-ואז הייתי יוצאת רגועה יותר ומחוזקת יותר.

ולגבי זוגיות -אנחנו מוותרות על מספיק דברים בחיים במצבנו, למה גם על אהבה?? אני החלטתי שכל עוד הכאבים לא משתקים אותי כמו הרבה אחרים אני יעשה כל מאמץ- וזה הרבה מאמץ אבל מבחינתי זה שווה את זה..ויתרתי על דברים אחרים בשביל אהבה-אבל מבחינתי זה הכי חשוב בחיים שלי זה נותן לי מלא כוחות להמשיך.ולשמחתי הבן זוג שלי מטבטע גם קצת עייף.. ככה שהוא לא מתבאס שלא יוצאים לבלות וכאלה. רוב הזמן בבית..
מקווה שלא חפרתי יותר מידי...

 

[matan4il]

היו לפסיכולוגית שלי

רגעים שהיא ממש לא הצליחה לכבוש את ההפתעה/זעזוע שלה, וזה גרם לי להרגיש כל כך הרבה דברים בו זמנית. גם שאם היא מגיבה ככה, אז יש אולי משהו מוצדק בכך שקשה לי, וגם איזשהו חיזוק של תחושה שיש בי משהו לא בסדר, כי זו באמת תגובה יוצאת דופן מפסיכולוג.

את הטיפול אז עזבתי בעיקר משיקולים כלכליים, ניסיתי להחליף במשהו טיפולי שהיה הגיוני יותר כלכלית ושבסוף הסתבר שכנראה הזיק לי יותר משעזר. אני מחפשת תחליף כרגע, אבל עד שיהיה לי, אני שואלת איך מתמודדים כשאין את האופציה הזו... איך אחרים מצליחים להתמודד עם הכאב הנפשי שלהם?

איזה כיף שיש בן זוג שאורח החיים שלנו מתאים לו! אני שמחה כל כך בשבילך, ומקוה שאולי את צודקת ואני אצליח למצוא להפתעתי גם כן... בכל מקרה, שמחתי להכיר ולשוחח! תודה על הסבלנות, הקשב והתמיכה.

 

[חיה קרן]

שתהיי לי בריאה

למה את לא מדברת איתי??
[טוב, נכון, בטלפון מאוד מאוד קשה, אבל למסרים אני כן עונה. ]

שלחי לי מסר, עם טלפון ואזור מגורים כללי [שכונה, לא עיר

]
ונמצא לך תחליף או בעצם-טפול.

 

[matan4il]

מלכה את.

מיד שולחת...

 

[bobi2525]

יא מדהימה אחת!

 

[matan4il]

...

 

[ריפנזל]

אצלי הדיכאון התחיל הרבה לפני הפיברו

כמובן שהפיברו הוסיפה את שלה, אבל הוא גם עומד מאוד יפה בפני עצמו.
אני חושבת שגם אצלך...

מה שעוזר לי לגשר על הקשיים הנפשיים ולהקטין אותם זה נוגדי דיכאון + פסיכוטרפיה, וכך אני מצמצמת את המלכודים האלה שהדיכאון יוצר לי, ויכולה להרגיש שאני חברה ראויה.

 

[matan4il]

אני

לא יודעת לשרטט בבירור את הגבולות בין הדיכאון לפיברו. גם כי הוא כשלעצמו לא משהו ברור מאוד בעיניי, כשיום אחד החיים נראים לי יפים וטובים בסך הכל, וביום הבא משהו אחד קורה, ואני לא מצליחה להתמודד איתו ומרגישה שאני מתחילה לשקוע איתו. אז אני כן או לא בדיכאון? הפסיכולוגית שהלכתי אליה בזמנו אמרה "אבל יש טריגר מציאותי, זה לא סתם שינויי מצב רוח שרירותיים". לא יודעת.

אין ספק שזה שאני לא מתמודדת טוב כי אני לא יודעת מה לעשות עם הכאב מחמיר הכל.

אני לוקחת את הסימבלטה בדיוק כי היא אמורה לעזור גם עם מצב הרוח. בזמנו הלכתי לפסיכולוגית, אבל גם איתה המלכוד היה שריר וקיים: בהתחלה יכולתי לספר לה הכל כי אני לא מכירה אותה, אבל לא הרגשתי פורקן או הקלה כשעשיתי את זה. אח"כ כשהיכרתי אותה והתשובות שלה נעשו משמעותיות יותר, התחלתי להרגיש שאני מעיקה עליה. לכאורה התפקיד שלה, והיא יכולה לעמוד בזה, אבל המחשבה שהיא מסתכלת ביומן ואומרת לעצמו, "אוי, הנה *זאתי* מגיעה" מצמיתה אותי.

 

[ריפנזל]

את *זה* הייתי מספרת לפסיכולוגית

מה שכתבת בפסקה האחרונה.

ולגבי הגורם האמיתי, אז מה, PTSD זה חתיכת דיכאון שנובע מטריגר אמיתי מאוד, זה לא אומר שאי אפשר להקל על זה בעזרת טיפול, לא?

והדיכאון כשלעצמו זה חתיכת טריגר לכאבי פיברו, כך שזה גם מעגל קסמים שמאכיל את עצמו. אני יודעת את זה על עצמי.

מההיכרות שלנו, אם מותר להגיד, התחושה שלי היא שהדיכאון אצלך הוא מעבר לפיברו'. רמות העצב שאת מגיעה אליהן הן הרבה מעבר לדיכאון קל שאין טעם לטפל בו. כנ"ל מחשבות שחלקת כאן בפורום לגבי סוף החיים. והדברים שסיפרת לנו על "התמיכה המשפחתית" שלך הם גם אחלה של טריגר עבור כל בנאדם לפתח יופי של דיכאון.
אז את גם חולה בפיברו. גם בסכרת למיטב זכרוני. גם הסכרת מוחמרת ומחמירה את הפיברו, נכון? זה לא סיבה לא לקחת אינסולין וכל אלה. באותו אופן, לדעתי האישית, זה לא סיבה להזניח את הטיפול בנפש.

 

[matan4il]

נכון,

את צודקת לגמרי לגבי PTSD. כשהפסיכולוגית אמרה את זה, אני *חושבת* שזה היה דווקא כי הייתי מוכנה לקבל עליי "תגיות" פסיכיאטריות, והיא ניסתה להגיד לי שזה לא בהכרח מוצדק... ולא להגיד שאין מקום לטיפול.

אני גם מסכימה איתך שהיה צריך להגיד את ^זה^ לפסיכולוגית. ואכן אמרתי לה. אני לא זוכרת שזה יצר שינוי כלשהו אצלי או הביא לפריצת דרך . פשוט הייתי צריכה לחיות עם זה שאני גם מעיקה עליה וגם אומרת לה שאני מעיקה עליה.

ובוודאי שמותר לך להגיד כל מה שאת חושבת.

אני מאוד שמחה לשמוע ולקבל ממך את נקודת המבט שלך.

אני פשוט מודה שכל מה שעשיתי עד כה כדי להיעזר במישור הנפשי לא עזר. אני כן מחפשת משהו בכיוון הטיפולי, אבל כרגע אין לי כלום ואני לא יודעת מה לעשות כשמשהו מפיל אותי רגשית ואין לי איך לפרוק אותו...

בינתיים, שולחת

גדול, פשוט כי!

 

[yardencfs]

היי מתן

אני מאוד מזדה איתך... זה לגמרי מלכוד 22 אצל רבים מאיתנו.
האם את נמצאת בזוגיות כרגע? והאם את חוששת לומר דברים ולחשוף את הרגשות הלא פשוטים שמלווה הדיכאון ליד בן הזוג?
לי באופן אישי אין ניסיון עם זוגיות במחלה. ואני כן יכולה לומר שהתרחקתי מחלק מהחברים מאחר שהרגשתי שהם לא מבינים
ולא מספיק מכילים או מקבלים את המחלה.
מצד שני, כמו שכתבת... אני לגמרי מסננת תכנים ולא מספרת כל פעם שאני מדוכאת או מרגישה נוראי... גם מבחינה פיזית, וגם מבחינה נפשית.

 

[matan4il]

שולחת

חיבוק גדול!

בדיוק ככה אני מרגישה.

ולא, אני לא בזוגיות. כן היו לי קשרים שהתחלתי אחרי פרוץ המחלה וראיתי שלמרות הניסיון להבין, זה לא ברור לאנשים למה אני לא יכולה לעמוד בציפיות הזוגיות שלהם ממני. וגם סיננתי תכנים, וזה הכי קשה מול אדם שאמור להיות ממש קרוב. זה יוצר כזו תחושת "לבד" אדירה.

אני מניחה שאיפשהו, קל לי יותר בגלל זה דווקא כשאני לא בזוגיות, ואני חופשיה להיות לא מתפקדת עם הרבה פחות רגשי אשמה.

 

[כלנית חיננית]

כתבתי כזאת תגובה ארוכה ותפוז מחק לי

אין לי כוח לחזור על הכל.. אוף!
אנסה לשחזר אחורי זה.

 

[matan4il]

כאילו

שאני לא שונאת מספיק כשזה קורה לי, אני מרגישה כך עוד יותר כשאני שומעת שזה קרה לך ויודעת כמה מרגיז ומתשיש זה. שולחת חיבוק גדול פשוט כי טוב שיש אותך כאן.

 

[כלנית חיננית]

אל תרגישי רע, בובל'ה.

לא בשבילי.
איך אומרת אחותי הדוסית? כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות.
אם מאמינים בזה, זה מקל על החיים.

רציתי להגיד לך כמה דברים (אתמול ניסחתי אותם ממש יפה, היום כבר מאוחר ואני עייפה, אז תקבלי את זה בניסוח קצת פחות מלוטש):
קודם כל, כשאוהבים, רוצים להיות חלק מהצרות של האחר. זה אומר שרוצים לדעת עליו הכל, גם את הדברים הקשים, וגם רוצים לנסות לעזור ולהקל, גם אם יודעים שזה בלתי אפשרי. כל שמי שיאהב אותך וירצה להיות איתך בקשר, גם ירצה לדעת עליך את כל הסודות הקשים שלך ולא ירצה (וסביר שגם יכעס) אם תסתירי ממנו דברים כדי "להגן" עליו. באהבה אין דבר כזה "להגן" בקטעים האלה. וזה משהו שאת תצטרכי לקבל ולהבין כשתמצאי את אהבת חייך.
שנית, גם לחלק הנפשי של הפיברו ובכלל של החיים יש פתרון. נכון, זה פתרון קצת יותר מסובך מ"סתם"לקחת כדור ולחכות שהכל יעבור. צריך גם לעבוד על שינוי ולהגיע לפגישות עם פסיכולוג/ פסיכיאטר (עדיף ורצוי שניהם), אבל גם זה אפשרי.
ואני אומרת את זה כמי שגררה איתה שנים על גבי שנים של דיכאון קליני קשה. שנתיים וחצי של טיפול תרופתי + פסיכולוגי ואני כמו חדשה. בלי דכאון, בלי התקפי בכי לא ברורים, בלי כעס לא פתור על העולם. חדשה דנדשה.
ואחרון אחרון חביב, חמודה (את זה אני מרשה לעצמי לכתוב כי אני מכירה אותך טוב מספיק), מי שיקבל אותך בתור בת זוג יהיה האדם הכי בר מזל בעולם. באמת. את אדם כל כך מיוחד (ואני בהחלט חוזרת על עצמי כאן, כי אמרתי לך את זה לא פעם), ואין לך בכלל מה להרגיש רע עם עצמך או עם כל מה שקשור לעצמך. את נכס. שתדעי ותפנימי לך.

 

[matan4il]

יקרה!

איזה כיף לקרוא אותך. לא יודעת כמה יותר מלוטש מה שכתבת יכול היה להיות, כי מה שקראתי הרגע פשוט נכנס ישר ללב. תודה, מתוקה. את לחלוטין צודקת, מי שבאמת אוהב רוצה לשמוע את כל הצרות, אז אני מניחה שהקושי הגדל שלי לחוק הוא פשוט שיקוף של העובדה שלאחרונה אני מפחדת יותר לפתוח דברים ולגלות שרק חשבתי שאוהבים אותי. כי זה כבר קרה ואני לא יודעת אם אני אוכל לעמוד בזה שוב, את יודעת? אבל בכל מקרה אני שמחה שכתבתי ושיתפתי כאן. אוהבת ומתגעגעת המון.

 

[matan4il]

לחוק=לחלוק