אני מאוד מסכים לסיום
של הפוסט שלך:
עד כמה הם פתוחים לשינוי של לקבל את הבן\בת כאדם בוגר ואותה רמת בגרות כמוהם - יש אנשים שככל הנראה זה מאיים עליהם מאיזו שהיא סיבה . האפשרות למערכות יחסים אחרות עם ההורים תלויות בהם לא פחות מאשר בנו, ובראש ובראשונה קבלתנו כבוגרים. כ
הורה אני יכול לומר לך, שזה לא ממש קל, במיוחד כשיש ילדים אשר
מסרבים להתנתק מחבל הטבור או לצאת מתחת לסינור
אינני חבר של ילדיי, כי הם צעירים עדיין. אין זה אומר שאני מתיחס אליהם כמו אל ילדים. הבת שלי משוחחת בקלות רבה יותר עם אמהּ ולא אתי. ממני היא רוצה לקבל תמיכה אבהית חזקה, למרות גילה, ואני מעניק אותה בלי לחשוב פעמיים בכלל. הבן בוגר מאוד, למרות שהוא צעיר, והיחסים אתו אינם חבריים אלא "יחסי כבוד הדדי", כפי שהוא בשלב הזה מגדיר אותם. הוא לא רוצה שאהיה חבר שלו, הוא רוצה שאהיה פרטנר לשיחות אינטלקטואליות, שאהיה מדריך ומנחה, אבל עדיין אין הוא מעוניין בי כחבר.