GreyWarden
New member
לפני ואחרי
שלום אנשים יקרים, אני בן 33, מאיזור המרכז, בעל מקצוע חופשי. עברתי ניתוח טבעת ביולי 2008, אצל ד"ר אבינוח. מעולם לא כתבתי בפורום הזה, אך כמו רבים אחרים גלשתי בו רבות בתקופת ההתלבטות הגדולה של לפני הניתוח, וגם לא מעט לאחר מכן, כאשר הירידה בוששה מהלגיע
הפוסט הזה יהיה ארוך. אבל הוא מעניין (אני מקווה) ואני בטוח שחלק מכם הרגישו או מרגישים את מה שהרגשתי. כלומר, למי שתהיה בכלל סבלנות לקרוא אותו. אנא סלחו לי - זה במקום כל ההודעות שלא כתבתי ב-3 שנים האחרונות אני רוצה לספר בקצרה את סיפור הירידה שלי - בכך אולי אתן מעט מוטביציה לאלה שעשו ניתוח זה לא מכבר ולא הצליחו לרדת כמצופה, או שירדו קצת ונתקעו או עלו. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי שמן. בכתה י"א הגעתי למשקל של כ-145 קילו. בגלל אהבה, עשיתי דיאטת "כסאח" וירדתי עד ל-95 קילו, המשקל הנמוך ביותר בחיי הבוגרים. שמרתי על המשקל הזה כשנתיים, עם עליות קלות. מוזר, אך מכיוון שלא ידעתי אז את מה שאני יודע היום, תמיד חשבתי שמספיק שארד במשקל וכל הבחורות בעולם יקפצו עלי (הנתונים הפיזיים שם, אני 192 ס"מ ולא מאד מכוער). כמובן שהן לא קפצו; ביחד עם ההורדה במשקל הייתי צריך לעבור תהליכים מקבילים אחרים, שעברתי בשלב מאוחר יותר. בכל מקרה, זו אחת הסיבות שגלשתי בחזרה והתחלתי להשמין. ידעתי שזה קורה, ולעולם לא אשכח את תחושת הייאוש - ידעתי שאני הולך ומשמין, ידעתי שאני במערבולת אך לא ידעתי לצאת ממנה. כך או כך, לצבא הגתייסתי כשאני שוקל בערך 110 קילו. הייתי בשריון. השתחררתי 140 קילו. בקצרה, מאז המשכתי להשמין עוד ועוד. הגעתי באיזור גיל 28 ל-175 קילו. תבינו - אני אדם שמאד אוהב להיראות טוב ולהתלבש. מהבחינה הזו - כאילו נעלמו לי 10 שנים מהחיים, בהם נראיתי רע, הרגשתי רע, הייתי מוזנח (לא מסופר, לא מגולח, לבוש בבגדים נוראיים)... הבחורות שיצאתי איתם בתקופה הזו היו בחורות שלא באמת רציתי, כמובן (מלבד אחת - תודה לאלוהים על זה, אגב). הייתי שנתיים במערכת יחסים שבכלל לא הייתי צריך להיכנס אליה. אבל התחושה הזו, שאני לא שווה ואני צריך להגיד תודה למיש שבכלל שמה עלי, ליוותה אותי כל אותה תקופה. לאדם עם אגו כמו שלי - זו בעיה . התחושה שאני מבלה את כל שנות ה-20 שלי לבוש בבגדים מכוערים, שלא מתאימים לי או לאף אחד אחר, ועושה קניות בכל מיני חנויות קטנות לאנשים שמנים (היום יש יותר מבחר ממה שהיה לפני 10 שנים), שמביאים את הבגדים הכי מכוערים שיש, ואני כולי מזיע, מחליף בגדים שלא מתאימים לי, למוכר כבר אין סבלנות אלי ואנשים שנכנסים לחנות מסתכלים עלי ברחמים... לא אשכח אותה לעולם. במקביל, אגב, סיימתי לימודים. השגתי התמחות. השגתי עבודה טובה, לאחר מכן. העריכו אותי. אבל תמיד הייתה לי ההרגשה, שהכל היה הולך כל כך יותר בקלות אם לא הייתי כל כך שמן... אני יודע שזה הפריע לאנשים בראיונות. נקודת השבר הייתה דווקא בריאותית. מתישהו בשנת 2007 התחלתי להתנשף. בהליכה - סתם הליכה. רצתי, כמובן לכל הרופאים. עשו לי בדיקות שקשורות ללב ואת כל הבדיקות האחרות שעושים במצב כזה. אף אחד לא מצא בעיה נקודתית, אבל אני - מתנשף בהליכה פשוטה (אפילו לא בעליה) של 100 מטר. החלטתי שדי. דודתי עשתה ניתוח אצל אבינוח 6 שנים לפני כן. ההצלחה אצלה הייתה מעורבת - היא הורידה משהו כמו 50% מהמשקל העודף - עלתה קצת, ירדה קצת... היא הייתה מאד פתוחה עם כולם לגבי הניתוח שלה. אני זוכר שהורי דיברו עליה מאחורי הגב, על זה שהיא בולסת בארוחות משפחיתיות ומקיאה. אבל היא עשתה את זה, 6 שנים לפני. וישבה לי על הראש לעשות את זה גם. כולם היו נגד. הורי, חברתי דאז... אבל אני הרגשתי שזה הקש האחרון. אם זה לא קורה, אפסה התקווה. תבינו, הייתי 175 קילו. לאחר התלבטות ארוכה מאד (וגם גלישה מאד ארוכה בפורום הזה, תוך חיפוש אובססיבי אחר סיפורי הצלחה) של כמעט שנתיים, החלטתי לעשות מעשה. עברתי את הניתוח ביולי שנת 2008. לא סיפרתי לחברי ולא סיפרתי בעבודה. עד היום, הורי יודעים ואולי כמה קרובי משפחה. זהו. אז הגיע המשבר. לא ירדתי במשקל. לא ירדתי במשקל! הירידה הראשונית שלי ("השוונג" המפורסם של אחרי הניתוח) הייתה 5 קילו. 5 קילו! אח"כ עליתי אותם, אגב. המצב הזה נמשך כמעט שנה. כל מי שידע שעברתי את הניתוח הסתכל עלי במבטי תוכחה (הורי) ובמבטים מרחמים (כל השאר). לא יודע למה לא סגרתי כמעט בשנה הזאת, אבל לא סגרתי. לאחר חלוף השנה התחלתי לסגור. עוד, ועוד, ועוד. הסגירה האחרונה הייתה לפני שנה וחצי. אני סגור היום על 7 ורבע (טבעת שוודית). אז - באמת התחלתי לרדת. חשוב שתבינו, בסגירה הזאת לא נכנס כלום. ושאני אומר כלום - הכוונה לכלום. לא פיצוחים. לא שוקולד. לא במבה. לא גלידה. גם לא מים. לאחר כמה חודשים של ניסוי וטעיה, הבנתי את המכניזם שלי. אני יכול לשתות פעם ביום (אני באמת שותה 2 2.5 ליטר בפעם הזו) ומייד לאחר שאני שותה, אני יכול לאכול. די מה שבא לי, כל עוד אני לא מתחיל בלחם או פסטה. אגב, או שלא נכנס. נו, אם לא אז לא בקיצור, הבנתם, נכנסתי לשגרה. עובדים, רצים, חיים, חוזרים הביתה, שותים, אוכלים משהו. לפעמים בערב, לפעמים בצהריים. לא אשתף אתכם בכל מה שעבר באמצע (תאמינו לי, עבר המון המון, ואולי זה אמור לעניין אתכם יותר מהסיפור האישי שלי בכללותו - אבל מי שרוצה - שישאל). מספיק אם אומר בקצרה, שהתהליך לא היה רציף. ירדתי. נעצרתי. ירדתי. נעצרתי. הייתי שנה בחדר כושר (אשכרה הלכתי). נעצרתי. וכן הלאה. אני גם לא אשתף אתכם בשמחה שלי, שקניתי את הג'ינס הראשון שלי מעולם בקסטרו. את חולצות המותגים הראשונות שעלו עלי. את ג'ינס הדיזל הראשון שקניתי. את התקופה בה החצנתי את ההופעה שלי, כי רציתי לבלוט - איך התחלתי ללכת עם מגבעת. תכשיטים. ז'קטים מיוחדים. כל מיני כאלה. כך או כך, אני שוקל היום 115 קילו. אני נראה כמו בנאדם נורמלי, אם כי שמנמן. בחורות מסתכלות עלי שאני נכנס למקומות, מתחילות איתי, מחפשות את קרבתי (לא קרה מאז שהייתי בן 17). פיתחתי במקביל את כישורי התקשורת שלי עם העולם (שמעולם לא היו רעים. רק שהיום - הם פשוט יותר טובים). פרחתי, נפתחתי. אני פורח היום. ממש עכשיו יש עלי דבורה יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב לכם על התהליך בדרך, ממש המון. כל כך הרבה שאלות לענות עליהם וכל כך הרבה רצון לעשות את זה אבל הפוסט הזה ארוך מדי וגם ככה לא ממוקד... אז אפשר לקרוא לו - סיפור המסגרת שלי. אני מעלה תמונות של לפני ואחרי. אגב, יש עוד הרבה עבודה. היעד הבא שלי הוא 105 קילו. אח"כ מאה. נעצור ב-95. כמו שכולם אומרים - נהייתי סופר כוסית. מתלבש, מתפנפן, הולך עם תכשיטים, שעונים, מותגים... נהייתי מפונק. אני מתעסק בזה הרבה יותר מדי, אבל נו. יש חוסרים להשלים לסיכום. התחלתי 175 (אולי יותר). היום 115. מצורפות תמונות. אני אוהב את כולכם ושיהיה בהצלחה. למי שתהיה סבלנות לקרוא את כל זה, ולמי שירצה לדעת מה עבר עלי בדרך - אני אענה על הכל. וגם אם לא, זה הרגיש אחלה לכתוב את זה. וורדן
שלום אנשים יקרים, אני בן 33, מאיזור המרכז, בעל מקצוע חופשי. עברתי ניתוח טבעת ביולי 2008, אצל ד"ר אבינוח. מעולם לא כתבתי בפורום הזה, אך כמו רבים אחרים גלשתי בו רבות בתקופת ההתלבטות הגדולה של לפני הניתוח, וגם לא מעט לאחר מכן, כאשר הירידה בוששה מהלגיע
הפוסט הזה יהיה ארוך. אבל הוא מעניין (אני מקווה) ואני בטוח שחלק מכם הרגישו או מרגישים את מה שהרגשתי. כלומר, למי שתהיה בכלל סבלנות לקרוא אותו. אנא סלחו לי - זה במקום כל ההודעות שלא כתבתי ב-3 שנים האחרונות אני רוצה לספר בקצרה את סיפור הירידה שלי - בכך אולי אתן מעט מוטביציה לאלה שעשו ניתוח זה לא מכבר ולא הצליחו לרדת כמצופה, או שירדו קצת ונתקעו או עלו. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי שמן. בכתה י"א הגעתי למשקל של כ-145 קילו. בגלל אהבה, עשיתי דיאטת "כסאח" וירדתי עד ל-95 קילו, המשקל הנמוך ביותר בחיי הבוגרים. שמרתי על המשקל הזה כשנתיים, עם עליות קלות. מוזר, אך מכיוון שלא ידעתי אז את מה שאני יודע היום, תמיד חשבתי שמספיק שארד במשקל וכל הבחורות בעולם יקפצו עלי (הנתונים הפיזיים שם, אני 192 ס"מ ולא מאד מכוער). כמובן שהן לא קפצו; ביחד עם ההורדה במשקל הייתי צריך לעבור תהליכים מקבילים אחרים, שעברתי בשלב מאוחר יותר. בכל מקרה, זו אחת הסיבות שגלשתי בחזרה והתחלתי להשמין. ידעתי שזה קורה, ולעולם לא אשכח את תחושת הייאוש - ידעתי שאני הולך ומשמין, ידעתי שאני במערבולת אך לא ידעתי לצאת ממנה. כך או כך, לצבא הגתייסתי כשאני שוקל בערך 110 קילו. הייתי בשריון. השתחררתי 140 קילו. בקצרה, מאז המשכתי להשמין עוד ועוד. הגעתי באיזור גיל 28 ל-175 קילו. תבינו - אני אדם שמאד אוהב להיראות טוב ולהתלבש. מהבחינה הזו - כאילו נעלמו לי 10 שנים מהחיים, בהם נראיתי רע, הרגשתי רע, הייתי מוזנח (לא מסופר, לא מגולח, לבוש בבגדים נוראיים)... הבחורות שיצאתי איתם בתקופה הזו היו בחורות שלא באמת רציתי, כמובן (מלבד אחת - תודה לאלוהים על זה, אגב). הייתי שנתיים במערכת יחסים שבכלל לא הייתי צריך להיכנס אליה. אבל התחושה הזו, שאני לא שווה ואני צריך להגיד תודה למיש שבכלל שמה עלי, ליוותה אותי כל אותה תקופה. לאדם עם אגו כמו שלי - זו בעיה . התחושה שאני מבלה את כל שנות ה-20 שלי לבוש בבגדים מכוערים, שלא מתאימים לי או לאף אחד אחר, ועושה קניות בכל מיני חנויות קטנות לאנשים שמנים (היום יש יותר מבחר ממה שהיה לפני 10 שנים), שמביאים את הבגדים הכי מכוערים שיש, ואני כולי מזיע, מחליף בגדים שלא מתאימים לי, למוכר כבר אין סבלנות אלי ואנשים שנכנסים לחנות מסתכלים עלי ברחמים... לא אשכח אותה לעולם. במקביל, אגב, סיימתי לימודים. השגתי התמחות. השגתי עבודה טובה, לאחר מכן. העריכו אותי. אבל תמיד הייתה לי ההרגשה, שהכל היה הולך כל כך יותר בקלות אם לא הייתי כל כך שמן... אני יודע שזה הפריע לאנשים בראיונות. נקודת השבר הייתה דווקא בריאותית. מתישהו בשנת 2007 התחלתי להתנשף. בהליכה - סתם הליכה. רצתי, כמובן לכל הרופאים. עשו לי בדיקות שקשורות ללב ואת כל הבדיקות האחרות שעושים במצב כזה. אף אחד לא מצא בעיה נקודתית, אבל אני - מתנשף בהליכה פשוטה (אפילו לא בעליה) של 100 מטר. החלטתי שדי. דודתי עשתה ניתוח אצל אבינוח 6 שנים לפני כן. ההצלחה אצלה הייתה מעורבת - היא הורידה משהו כמו 50% מהמשקל העודף - עלתה קצת, ירדה קצת... היא הייתה מאד פתוחה עם כולם לגבי הניתוח שלה. אני זוכר שהורי דיברו עליה מאחורי הגב, על זה שהיא בולסת בארוחות משפחיתיות ומקיאה. אבל היא עשתה את זה, 6 שנים לפני. וישבה לי על הראש לעשות את זה גם. כולם היו נגד. הורי, חברתי דאז... אבל אני הרגשתי שזה הקש האחרון. אם זה לא קורה, אפסה התקווה. תבינו, הייתי 175 קילו. לאחר התלבטות ארוכה מאד (וגם גלישה מאד ארוכה בפורום הזה, תוך חיפוש אובססיבי אחר סיפורי הצלחה) של כמעט שנתיים, החלטתי לעשות מעשה. עברתי את הניתוח ביולי שנת 2008. לא סיפרתי לחברי ולא סיפרתי בעבודה. עד היום, הורי יודעים ואולי כמה קרובי משפחה. זהו. אז הגיע המשבר. לא ירדתי במשקל. לא ירדתי במשקל! הירידה הראשונית שלי ("השוונג" המפורסם של אחרי הניתוח) הייתה 5 קילו. 5 קילו! אח"כ עליתי אותם, אגב. המצב הזה נמשך כמעט שנה. כל מי שידע שעברתי את הניתוח הסתכל עלי במבטי תוכחה (הורי) ובמבטים מרחמים (כל השאר). לא יודע למה לא סגרתי כמעט בשנה הזאת, אבל לא סגרתי. לאחר חלוף השנה התחלתי לסגור. עוד, ועוד, ועוד. הסגירה האחרונה הייתה לפני שנה וחצי. אני סגור היום על 7 ורבע (טבעת שוודית). אז - באמת התחלתי לרדת. חשוב שתבינו, בסגירה הזאת לא נכנס כלום. ושאני אומר כלום - הכוונה לכלום. לא פיצוחים. לא שוקולד. לא במבה. לא גלידה. גם לא מים. לאחר כמה חודשים של ניסוי וטעיה, הבנתי את המכניזם שלי. אני יכול לשתות פעם ביום (אני באמת שותה 2 2.5 ליטר בפעם הזו) ומייד לאחר שאני שותה, אני יכול לאכול. די מה שבא לי, כל עוד אני לא מתחיל בלחם או פסטה. אגב, או שלא נכנס. נו, אם לא אז לא בקיצור, הבנתם, נכנסתי לשגרה. עובדים, רצים, חיים, חוזרים הביתה, שותים, אוכלים משהו. לפעמים בערב, לפעמים בצהריים. לא אשתף אתכם בכל מה שעבר באמצע (תאמינו לי, עבר המון המון, ואולי זה אמור לעניין אתכם יותר מהסיפור האישי שלי בכללותו - אבל מי שרוצה - שישאל). מספיק אם אומר בקצרה, שהתהליך לא היה רציף. ירדתי. נעצרתי. ירדתי. נעצרתי. הייתי שנה בחדר כושר (אשכרה הלכתי). נעצרתי. וכן הלאה. אני גם לא אשתף אתכם בשמחה שלי, שקניתי את הג'ינס הראשון שלי מעולם בקסטרו. את חולצות המותגים הראשונות שעלו עלי. את ג'ינס הדיזל הראשון שקניתי. את התקופה בה החצנתי את ההופעה שלי, כי רציתי לבלוט - איך התחלתי ללכת עם מגבעת. תכשיטים. ז'קטים מיוחדים. כל מיני כאלה. כך או כך, אני שוקל היום 115 קילו. אני נראה כמו בנאדם נורמלי, אם כי שמנמן. בחורות מסתכלות עלי שאני נכנס למקומות, מתחילות איתי, מחפשות את קרבתי (לא קרה מאז שהייתי בן 17). פיתחתי במקביל את כישורי התקשורת שלי עם העולם (שמעולם לא היו רעים. רק שהיום - הם פשוט יותר טובים). פרחתי, נפתחתי. אני פורח היום. ממש עכשיו יש עלי דבורה יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב לכם על התהליך בדרך, ממש המון. כל כך הרבה שאלות לענות עליהם וכל כך הרבה רצון לעשות את זה אבל הפוסט הזה ארוך מדי וגם ככה לא ממוקד... אז אפשר לקרוא לו - סיפור המסגרת שלי. אני מעלה תמונות של לפני ואחרי. אגב, יש עוד הרבה עבודה. היעד הבא שלי הוא 105 קילו. אח"כ מאה. נעצור ב-95. כמו שכולם אומרים - נהייתי סופר כוסית. מתלבש, מתפנפן, הולך עם תכשיטים, שעונים, מותגים... נהייתי מפונק. אני מתעסק בזה הרבה יותר מדי, אבל נו. יש חוסרים להשלים לסיכום. התחלתי 175 (אולי יותר). היום 115. מצורפות תמונות. אני אוהב את כולכם ושיהיה בהצלחה. למי שתהיה סבלנות לקרוא את כל זה, ולמי שירצה לדעת מה עבר עלי בדרך - אני אענה על הכל. וגם אם לא, זה הרגיש אחלה לכתוב את זה. וורדן
