אין בתגובתי מכדי לגרוע בקלפטון ובג'ימי
אבל אם ניקח כל סולו שיושב על פנטטוני ונקרא לו בלוז הרי שיצאנו מהז'אנר מזמן וגם ACDC יהיו ברשימת הבלוזיסטית.
הבלוז התחיל את הרוקנרול, וכן, באיזה מקום ג'ימי הנדריקס לא בלוזיסט בעיני. הוא הגיטריסט האהוב עליי עד היום, ושאב מהבלוז הרבה.
אבל (ולא, אני לא אנתרופולוג, גג חרטיולוג) אם תסתכל על וודסטוק, על התקופה, ועל הסמליות שלו בתקופה ההיא, אז ג'ימי הוא הרוק סטאר הראשון. הבנאדם שהביא רוקנרול לייב ופסיכדלי קדימה.
ההשפעות האישיות שלו הגיעו עמוק מהבלוז ללא ספק.
זה לא קשור לגזענות, או למסיסיפי מול ניו יורק או ווטאבר, פאק, זה אפילו לא קשור ללבנים מול שחורים..
ז'אנר מוזיקלי לדעתי מוגדר מאוד מהסיבה מאחורי המוזיקה, ומההגשה של המוזיקה הרבה יותר מאשר מהלחן בהכרח,
תסתכל על פורטיס שהוגדר מאז ומתמיד כפאנק למרות שבאלבום הראשון שלו יש כל דבר חוץ מזה(גם רוקנרול ורגאיי צצו לבקר בו)
הרי גם הרולינג סטון עשו בלוז בסיסי רוב הזמן, למה הם לא בלוז? כי הם עשו את זה עם גישה אחרת, הם עשו את זה גברי ובועט וזה רוק'נרול.
ג'ימי הנדריקס שאב המון מהבלוז אבל הוא הגיש את זה כחומר למחשבה רדיקלית פתוחה ולכן הוא מוגדר אצלי כרוק פסיכדלי.
הבלוז הראשוני שאני מדבר עליו פה, (הדלתא בלוז, בלוזי העבדים, והדברים הקרובים אליהם) היו שירי משבר וכאב אישיים או חברתיים,
ולרוב הם הוגשו כאמצעי להזדהות של רבים עם תחושות אישיות ואינטימיות בתקופה שהמוזיקה הכללית לא עשתה את זה.(השירים בשנים האלו היו שיטחיים מאוד בשאר הז'אנרים הפופולרים)
מהבלוז הזה צמחו המון דברים, ביניהם הנדריקס וקלפטון, ביניהם גם מיילס דיוויס וקולטריין, ביניהם גם הביג בנדז, ובכולם אתה יכול לשמוע את הבלוז המקורי עמוק בפנים. אבל אתה לא תגדיר את כל אלו כבלוז.
אבל אם ניקח כל סולו שיושב על פנטטוני ונקרא לו בלוז הרי שיצאנו מהז'אנר מזמן וגם ACDC יהיו ברשימת הבלוזיסטית.
הבלוז התחיל את הרוקנרול, וכן, באיזה מקום ג'ימי הנדריקס לא בלוזיסט בעיני. הוא הגיטריסט האהוב עליי עד היום, ושאב מהבלוז הרבה.
אבל (ולא, אני לא אנתרופולוג, גג חרטיולוג) אם תסתכל על וודסטוק, על התקופה, ועל הסמליות שלו בתקופה ההיא, אז ג'ימי הוא הרוק סטאר הראשון. הבנאדם שהביא רוקנרול לייב ופסיכדלי קדימה.
ההשפעות האישיות שלו הגיעו עמוק מהבלוז ללא ספק.
זה לא קשור לגזענות, או למסיסיפי מול ניו יורק או ווטאבר, פאק, זה אפילו לא קשור ללבנים מול שחורים..
ז'אנר מוזיקלי לדעתי מוגדר מאוד מהסיבה מאחורי המוזיקה, ומההגשה של המוזיקה הרבה יותר מאשר מהלחן בהכרח,
תסתכל על פורטיס שהוגדר מאז ומתמיד כפאנק למרות שבאלבום הראשון שלו יש כל דבר חוץ מזה(גם רוקנרול ורגאיי צצו לבקר בו)
הרי גם הרולינג סטון עשו בלוז בסיסי רוב הזמן, למה הם לא בלוז? כי הם עשו את זה עם גישה אחרת, הם עשו את זה גברי ובועט וזה רוק'נרול.
ג'ימי הנדריקס שאב המון מהבלוז אבל הוא הגיש את זה כחומר למחשבה רדיקלית פתוחה ולכן הוא מוגדר אצלי כרוק פסיכדלי.
הבלוז הראשוני שאני מדבר עליו פה, (הדלתא בלוז, בלוזי העבדים, והדברים הקרובים אליהם) היו שירי משבר וכאב אישיים או חברתיים,
ולרוב הם הוגשו כאמצעי להזדהות של רבים עם תחושות אישיות ואינטימיות בתקופה שהמוזיקה הכללית לא עשתה את זה.(השירים בשנים האלו היו שיטחיים מאוד בשאר הז'אנרים הפופולרים)
מהבלוז הזה צמחו המון דברים, ביניהם הנדריקס וקלפטון, ביניהם גם מיילס דיוויס וקולטריין, ביניהם גם הביג בנדז, ובכולם אתה יכול לשמוע את הבלוז המקורי עמוק בפנים. אבל אתה לא תגדיר את כל אלו כבלוז.
