למצוא את אלוהים
בעקבות כל ההתפתחויות הרוחניות המפתיעות והחזקות שעברתי בשנה האחרונה, החלטתי שהגיע הזמן ללכת לבקר בעיר העתיקה. ואני מדברת, בין השאר, על ההחלטה שלי להכניס את ישוע לחיים שלי, וזה שחזרתי עכשיו קצת לקורס בניסים, ושאני חוקרת ככה בקלילות את הנצרות הקדומה ואת הקטע עם המגילות והאיסיים, שום דבר מיוחד. וזה קטע. העיר העתיקה זה קטע. אנחנו קולטים בכלל שאנחנו שולטים על המקום הכי קדוש בעולם כולו, על הפופיק של העולם? ואיך שאנחנו עושים את זה.. לא משנה, שלא תעבירו אותי ישר לפורום אקטואליה.. פחדתי מללכת לבד לטייל בעיר העתיקה. אבל זה קרה. כן. היום בבוקר. עוד לפני שנכנסתי הרגשתי את ההרגשה הזאת של לנחות בהודו. לא משנה כמה זמן וכמה פעמים הייתי בהודו, אני יכולה להגיד בלי שום בעיות - אני לא סובלת את הודו. וגם לא את העיר העתיקה. וזה קטע. כי אני מאוד רגישה למקומות קדושים. אז במקום שאני אמשיך לברבר - את אלוהים מצאתי שם? אולי, כי עוד לפני שממש עברתי את שער יפו היה שם משרד גדול של אינפורמיישן, וישר הם אמרו לי - הר הבית פתוח לביקור. מ12 וחצי עד 1 וחצי. ועכשיו, איך לא, 12 וחצי בול על השעון. אז הלכתי. אני הייתי בושה להגיד שאני ירושלמית שמעולם לא היתה על הר הבית. אז הנה. אין יותר בושה, הייתי שם. ו.. וזהו. חויה, לעזאזל, לא היתה לי. לא שהיה סתם, אבל מכירים את ההרגשה הזאת, שבמקרה או שלא יותר חזקה דווקא בהודו, שהמחשבות שלי יוצרות את המציאות? שאני מפחדת להיות פה אישה לבד אז אני מושכת יותר תשומת לב. כאלה. ברגע שראיתי את שער יפו מהצד השני נשמתי לרווחה. טוב לחזור לארץ. קטע, לא?
בעקבות כל ההתפתחויות הרוחניות המפתיעות והחזקות שעברתי בשנה האחרונה, החלטתי שהגיע הזמן ללכת לבקר בעיר העתיקה. ואני מדברת, בין השאר, על ההחלטה שלי להכניס את ישוע לחיים שלי, וזה שחזרתי עכשיו קצת לקורס בניסים, ושאני חוקרת ככה בקלילות את הנצרות הקדומה ואת הקטע עם המגילות והאיסיים, שום דבר מיוחד. וזה קטע. העיר העתיקה זה קטע. אנחנו קולטים בכלל שאנחנו שולטים על המקום הכי קדוש בעולם כולו, על הפופיק של העולם? ואיך שאנחנו עושים את זה.. לא משנה, שלא תעבירו אותי ישר לפורום אקטואליה.. פחדתי מללכת לבד לטייל בעיר העתיקה. אבל זה קרה. כן. היום בבוקר. עוד לפני שנכנסתי הרגשתי את ההרגשה הזאת של לנחות בהודו. לא משנה כמה זמן וכמה פעמים הייתי בהודו, אני יכולה להגיד בלי שום בעיות - אני לא סובלת את הודו. וגם לא את העיר העתיקה. וזה קטע. כי אני מאוד רגישה למקומות קדושים. אז במקום שאני אמשיך לברבר - את אלוהים מצאתי שם? אולי, כי עוד לפני שממש עברתי את שער יפו היה שם משרד גדול של אינפורמיישן, וישר הם אמרו לי - הר הבית פתוח לביקור. מ12 וחצי עד 1 וחצי. ועכשיו, איך לא, 12 וחצי בול על השעון. אז הלכתי. אני הייתי בושה להגיד שאני ירושלמית שמעולם לא היתה על הר הבית. אז הנה. אין יותר בושה, הייתי שם. ו.. וזהו. חויה, לעזאזל, לא היתה לי. לא שהיה סתם, אבל מכירים את ההרגשה הזאת, שבמקרה או שלא יותר חזקה דווקא בהודו, שהמחשבות שלי יוצרות את המציאות? שאני מפחדת להיות פה אישה לבד אז אני מושכת יותר תשומת לב. כאלה. ברגע שראיתי את שער יפו מהצד השני נשמתי לרווחה. טוב לחזור לארץ. קטע, לא?
