למה יצאתם בשאלה
טוב לו לאדם שלא נברא, משנברא. אבל משנברא. אבל וכאן מגיע האבל הגדול, האם כיון שנבראנו כבר ואנחנו נמצאים כאן אנחנו צריכים לעשות את הדבר הכי טוב? האם באמת. האם בגלל שנולדתי בתור אדם דתי. האם בגלל שנולדתי בתור אדם חרדי, אני צריך להיות טוב? ומה זה בכלל טוב? מהו הדבר הכי טוב להמשיך להיות כמו שאתה בלי שינויים, להשאר חרדי, לעשות את מצוות ה' ולהרגיש שאתה בן אדם טוב, או לשנות את כיוון החיים . ולמה בכלל לשנות כיוון חיים? מה היה רע לך בחיים הקודמים, למה האם הרע היה בחיים או בעצמך, באישיותך, האם עכשיו המצב השתפר? אני לא בטוח. יכול להיות שבחיים החרדיים הכל פשוט יותר, יש ריטואל, קמים מתפללים, לומדים, האשה עובדת, מכבסת מגדלת את הילדים, אתה מדבר עם כל הילדים לפחות פעם בשבוע ומקדיש שעה אחת לכולם (ברור שיש לך ילדים, ברור שכולם מתחתנים, לא ברור שאתה קם בבוקר) ויכול להיות גם סתם ככה בחים יש ריטואל, קמים בבוקר או בערב לעבודה, אולי מתחתנים ויש אשה, אולי אוהבים אותה. אולי יש ילדים. אולי יש חברים. יש דברים משותפים: חברים טובים שהיו פעם לאט לאט משתנים, נשכחים, שגרת החיים שוחקת, נשואים פחות מתראים, כולם עוסקים בחיי היומיום , עשוקים עד למעל הראש במלחמת הקיום וכל מעיינם הוא לשרוד. ואז מגיע החום, ששוה לכולם גם בירושלים וגם בבני ברק גם בתל אביב וקרית אונו, ומחזיר אותך אחורה. אתה רואה שכל האנשים אותו דבר כשחם הם מתעצבנים. הם מ ת ע צ ב נ י ם. ואז אתה מתחיל לחשוב שוב על מהות הקיום, ויש לך כבר ריטואל של מחשבות... ואז אתה חושב - מה עדיף ריטואל מחשבתי או ריטואל של עשיה צפופה שלא מותירה לך זמן לחשוב. ואולי בכלל יצאת בשאלה כי היה לך חם והתעצבנת על מישהו, והיום היית מתעצבן על אותו אחד גם אם היה לבוש בבגדים חילונים. ואולי זה שאתה בכלל שונא את אלוהים, זה כי אתה לא מכיר אותו? אולי אתה שונא את האנשים שמייצגים אותו לכאורה, ואפילו הכי אולי אתה שונא אותם כי א-ת-ה שונא אותם? איפה הוא אלוהים הטוב והרחוו, זה שאני צריך לשאוף אליו, זה שאוהב אותי, מישהו שנמצא לצידי גם כשאני לבד לבד. איפה הוא??(קצה של דמעה) לעזזאל, אני מרגיש שאני צועק בתוך מנהרה ריקה וארוכה ורק ההד שלי נשמע. אם אלוהים לא נמצא בחום הנורא הזה בחוץ, אז הוא בטח כאן במערה, הקרה, ולמה הוא לא עונה??? למה הוא שולח לי רק את עטלפי המחשבות שסובבות אותי ולא מרפות, אח אם הייתי תופס אחד מהם. לפני שגוף האדם יצא בשאלה, הוא חשב שנשים זה משו מעולה, משובח, עדין ונחמד. פתאום הוא מתעורר למול המציאות, יש נשים טובות ויש נשים רעות, חורשות מזימות, מעצבנות, כואב להן לפעמים והם מחזירות, לך, בדיוק כמו שאתה היית נוהג. בעצם גם נשים הם גברים. ואולי גברים באמת כבר יותר טוב, ומה בכלל אתה רוצה מנשים? אתה לא זוכר כמה רעות היו אחיות שלך?! האם הכל היה חלומות? האם הכל זה פרי הדמיון שלך, או מה שקראת בספרים, ועדיין לא חיית את העולם האמיתי. זהו, שעולם כמנהגו נוהג, גןף אדם לא משתנה, אולי הלבוש. אפילו לא הפנימיות. הפנימיות שוה לכולם. אל תצא בשאלה! אתה בחור חרדי שמתלבט וחושב, ולא טוב לך איפה שאתה, ואפילו רע לך. ואתה מרגיש שקרן. ושקרן ושקרן ושקרן שמרמה את כל העולם ואת עצמך. אתה לא יודע כמה אתה טוב. כי הרבה בכלל לא חושבים. מקסימום חושבים שהם חשובים ומחשיבים את עצמם. אבל אתה טוב, כי לך זה אכפת, אתה חושב, וכואב, ורע לך, סימן שאתה במצב טוב. (או לפחות מצב נורמלי) [בעצם כל זה היה אמור להיות כתוב בוורד ולהטמן איפשהו שם באיזה bad cluster , אבל בגלל שעוד לא הסתגלתי לוורד החדש, יותר נוח לכתוב בממשק הידידותי של תפוז. עמכן הסליחה כמו שכותב מישהו]
טוב לו לאדם שלא נברא, משנברא. אבל משנברא. אבל וכאן מגיע האבל הגדול, האם כיון שנבראנו כבר ואנחנו נמצאים כאן אנחנו צריכים לעשות את הדבר הכי טוב? האם באמת. האם בגלל שנולדתי בתור אדם דתי. האם בגלל שנולדתי בתור אדם חרדי, אני צריך להיות טוב? ומה זה בכלל טוב? מהו הדבר הכי טוב להמשיך להיות כמו שאתה בלי שינויים, להשאר חרדי, לעשות את מצוות ה' ולהרגיש שאתה בן אדם טוב, או לשנות את כיוון החיים . ולמה בכלל לשנות כיוון חיים? מה היה רע לך בחיים הקודמים, למה האם הרע היה בחיים או בעצמך, באישיותך, האם עכשיו המצב השתפר? אני לא בטוח. יכול להיות שבחיים החרדיים הכל פשוט יותר, יש ריטואל, קמים מתפללים, לומדים, האשה עובדת, מכבסת מגדלת את הילדים, אתה מדבר עם כל הילדים לפחות פעם בשבוע ומקדיש שעה אחת לכולם (ברור שיש לך ילדים, ברור שכולם מתחתנים, לא ברור שאתה קם בבוקר) ויכול להיות גם סתם ככה בחים יש ריטואל, קמים בבוקר או בערב לעבודה, אולי מתחתנים ויש אשה, אולי אוהבים אותה. אולי יש ילדים. אולי יש חברים. יש דברים משותפים: חברים טובים שהיו פעם לאט לאט משתנים, נשכחים, שגרת החיים שוחקת, נשואים פחות מתראים, כולם עוסקים בחיי היומיום , עשוקים עד למעל הראש במלחמת הקיום וכל מעיינם הוא לשרוד. ואז מגיע החום, ששוה לכולם גם בירושלים וגם בבני ברק גם בתל אביב וקרית אונו, ומחזיר אותך אחורה. אתה רואה שכל האנשים אותו דבר כשחם הם מתעצבנים. הם מ ת ע צ ב נ י ם. ואז אתה מתחיל לחשוב שוב על מהות הקיום, ויש לך כבר ריטואל של מחשבות... ואז אתה חושב - מה עדיף ריטואל מחשבתי או ריטואל של עשיה צפופה שלא מותירה לך זמן לחשוב. ואולי בכלל יצאת בשאלה כי היה לך חם והתעצבנת על מישהו, והיום היית מתעצבן על אותו אחד גם אם היה לבוש בבגדים חילונים. ואולי זה שאתה בכלל שונא את אלוהים, זה כי אתה לא מכיר אותו? אולי אתה שונא את האנשים שמייצגים אותו לכאורה, ואפילו הכי אולי אתה שונא אותם כי א-ת-ה שונא אותם? איפה הוא אלוהים הטוב והרחוו, זה שאני צריך לשאוף אליו, זה שאוהב אותי, מישהו שנמצא לצידי גם כשאני לבד לבד. איפה הוא??(קצה של דמעה) לעזזאל, אני מרגיש שאני צועק בתוך מנהרה ריקה וארוכה ורק ההד שלי נשמע. אם אלוהים לא נמצא בחום הנורא הזה בחוץ, אז הוא בטח כאן במערה, הקרה, ולמה הוא לא עונה??? למה הוא שולח לי רק את עטלפי המחשבות שסובבות אותי ולא מרפות, אח אם הייתי תופס אחד מהם. לפני שגוף האדם יצא בשאלה, הוא חשב שנשים זה משו מעולה, משובח, עדין ונחמד. פתאום הוא מתעורר למול המציאות, יש נשים טובות ויש נשים רעות, חורשות מזימות, מעצבנות, כואב להן לפעמים והם מחזירות, לך, בדיוק כמו שאתה היית נוהג. בעצם גם נשים הם גברים. ואולי גברים באמת כבר יותר טוב, ומה בכלל אתה רוצה מנשים? אתה לא זוכר כמה רעות היו אחיות שלך?! האם הכל היה חלומות? האם הכל זה פרי הדמיון שלך, או מה שקראת בספרים, ועדיין לא חיית את העולם האמיתי. זהו, שעולם כמנהגו נוהג, גןף אדם לא משתנה, אולי הלבוש. אפילו לא הפנימיות. הפנימיות שוה לכולם. אל תצא בשאלה! אתה בחור חרדי שמתלבט וחושב, ולא טוב לך איפה שאתה, ואפילו רע לך. ואתה מרגיש שקרן. ושקרן ושקרן ושקרן שמרמה את כל העולם ואת עצמך. אתה לא יודע כמה אתה טוב. כי הרבה בכלל לא חושבים. מקסימום חושבים שהם חשובים ומחשיבים את עצמם. אבל אתה טוב, כי לך זה אכפת, אתה חושב, וכואב, ורע לך, סימן שאתה במצב טוב. (או לפחות מצב נורמלי) [בעצם כל זה היה אמור להיות כתוב בוורד ולהטמן איפשהו שם באיזה bad cluster , אבל בגלל שעוד לא הסתגלתי לוורד החדש, יותר נוח לכתוב בממשק הידידותי של תפוז. עמכן הסליחה כמו שכותב מישהו]