אמר בנושא מאת שחר שניר
בשנים האחרונות הולך ותופס תאוצה בעולם העיסוק בנשיות, דרכים נשיות, עוצמה נשית ונתיבים של נשים להגשמה עצמית וחיי נשמה. ובאמת, חיפוש מהיר באינטרנט יעלה כי העיסוק בעניין הזה פורח, ולמרות שהדבר רחוק מלהיות מיושם על ידי הרוב המכריע של הנשים בעולם, הכיוון הוא בהחלט מעורר תקווה, ובהחלט נראה כהולך למקומות נכונים – בין אם מדובר בדרכים שאמניות שהפכו כמעט לטרנד באסכולות העידן החדש השונות, ובין אם בהרבה מאד מימדים, קבוצות, דרכים וכיוונים אחרים בעולם. הנשיות מתעוררת, הדרכים העתיקות מתעוררות, וגם נשים, פה ושם, פוקחות עין. וכל אלה הן סיבה לחגיגה. מכיוון שהיקום הוא דואלי, כשהנתיבים הנשיים מתעוררים, גם לאנרגיות הגבריות אין ברירה, ותנועה ,בחישה, ובעבוע מתחילים גם שם. אולם, שלא כמו בחצי הנשי של הבריאה, (ההתייחסות במאמר זה היא ליקום דואלי. עם המתקדמים יותר, הסליחה) שם בהרבה מאד נתיבים מוצעות דרכים ,שיטות עבודה, טכניקות, תבניות, דרכים, קבוצות תמיכה, מעגלי נשים ועוד הרבה דברים שעשויים להקל על זו הרוצה לצלול לתוך הנתיבים החדשים-עתיקים הללו, בחצי הגברי של הסקאלה הדבר מלווה בהרבה מאד תסכול , בלבול, חוסר שקט, ואולי יותר מהכל – פחד. ככה זה, גברים, ואני חושף פה את מה שכולכן יודעות, הם פחדנים מטבעם, מה שנותן להם הזדמנויות אין ספור להוציא מתוך עצמם אומץ. אנחנו, הגברים של "הרוח הגדולה" מצאנו שנחמד לנו להיפגש מידי פעם למפגשי גברים, ובהם לדבר על דברים שעם נשים אי אפשר, לספר בדיחות שליד נשים לא כדאי, לחלוק תחושות ותסכולים, לצחוק, להיות ביחד באחווה, ומידי פעם גם לבשל ארוחות פאר בשביל הנשים האהובות שלנו. אנחנו גילינו שהאחווה הגברית הזו מאפשרת לנו מרחב נשימה שעושה לנו טוב. באחד מהמפגשים האחרונים הללו, עלה נושא שעלה הרבה פעמים בעבר, שעלה הרבה פעמים בתוכי, ושאני בטוח שעולה אצל גברים רבים שמחפשים את הנתיב שלהם – והוא המקום הנכון, וההרמוני של הגבר היום. אז לאחר שהכנסתי לתוך הבלנדר שלי הרבה מאד מחשבות, הרגשות, תחושות לב, דברים ששמעתי מהזקנות לאורך השנים, דברים ששמעתי מהמורה שלי (הגבר, יש לומר) , ועוד כל מיני לחישות של קדמונים - הנה כמה רעיונות ותובנות שעלו לי בנושא, ושאולי גם גברים אחרים ימצאו בהם שימוש. נתחיל בזה שיש בעיה. אמיתית, ברורה וכואבת. הגברים היום ,כמו הנשים יש לומר , הם אבודים. האבות שלנו לא לימדו אותנו איך צריך ומה נכון. הסבים שלנו לא סיפרו לנו סיפורים חכמים ליד האש, אין לרובינו זקנות חכמות שהיו אחראיות על החינוך שלנו, ובאופן כללי אין לרובינו כל הדרכה להתנהלות נכונה בעולם. כל זה מותיר אותנו כואבים, שורדים, אבודים, לוחמים, רוצים לספק, אלימים בצורה כזו או אחרת, ואולי יותר מהכל נתונים לחסדיה הבלתי קיימים, שלא לומר למלתעות שאינן יודעות רחם – של החשיבות העצמית שלנו (הידועה גם בכינוייה אגו, היבריס, ועוד הרבה מאד כינויים), זו שרוצה שתמיד נהיה במרכז הבמה, שידעו כמה אנחנו מדהימים, כמה אנחנו שווים, מיוחדים וחזקים, ושתמיד תמיד תמיד תשים אותנו על הסקאלה, כך שיהיו יותר טובים מאיתנו ופחות שווים מאיתנו, והיא גם זו שתדאג להשאיר אותנו לבד, ולחרב לנו את החיים. אז זו הבעיה. אבל מאיפה זה מתחיל? למה באמת אין לנו מקום ברור? ולמה אנחנו כל כך אבודים? הגברים, כך לימדו אותי וכך אני מאמין, הם מטבעם הלוחמים, הציידים , ומביאי השפע. הם מסומלים על פי המקורות העתיקים על ידי השמש כמביאי האור, הטוב, האהבה והשפע ללא תנאי – ממש כמו זריחתו הזהובה של כוכב האש שנותן חיים לאמא אדמה וכל אשר גדל עליה. ואכן, בשבטים העתיקים, רוב הגברים עסקו באחד מהאספקטים הללו: הלוחמים שהגנו על הקהילה, הציידים והמלקטים אשר יצאו ליער והביאו מזון, שפע, וחומרים לבגדים ולבנייה ולחיים נוחים. היו גם גברים, מעטים יותר בדרך כלל, שעיקר עיסוקם היה אחר – האומנים, המשוררים, ומספרי הסיפורים הנודדים. אלו גילמו אספקט אחר של הגבריות, (ואספקט אחר של ציד והבאת שפע) אולם הם נושא למאמר אחר... הציידים והמלקטים, היו עושים רבות למען הקהילה שלהם. הם היו מסכנים את חייהם במסעות ארוכים, וחשפו את עצמם לסכנות, לאתגרים, לפציעות, ולמוות. הם אלו שדאגו להביא לשבט את כל רוב מה שהיה צריך באופן פיזי, והם אלו שדאגו לבטחון, החיצוני שלו, ולאפשרות לקיים מסגרת מוגנת, ובטוחה לחיים משגשגים. ככאלה הם היו למעשה המשרתים של שאר הקהילה – הנשים, הילדים והזקנים. היה להם מקום מכובד מסביב לאש המרכזית, על מי מירב המסורות במזרח, והם קיבלו אותו. העשייה הפיזית שלהם השתלבה עם גישה שמהותה הוא שירות, וזה הדבר שנתן להם את הכוח, הרצון והמוטיבציה לעשות, להשקיע, להתאמץ ולהסתכן. זו היתה הסיבה, זו היתה התכלית, וזה היה גם הגמול. לא היה צורך לחפש את המקום. המקום ניתן להם מעצם היותם גברים אשר ממלאים את תפקיד שהצורך בו הוא ברור, חיוני ולא מוטל בספק עבור הקהילה. זה היה פעם.