למה הגברים התקלקלו?

למה הגברים התקלקלו?

בהמשך לדיון על גבריות ונשיות- כשאנו אומרים תכונות גבריות, מה הדבר הראשון שעולה לנו בראש? תחרותיות, טריטוריה, שליטה, מלחמה, היררכיה, תוקפנות, דם, אש, אקשן, כוח. נשמע מעניין, לא? הרבה אנדרלין הביאו איתם הגברים לעולם, ממש סרט הוליוודי. אבל אם נעצור לחשוב על זה לרגע, אלה בדיוק התכונות שסיבכו את העולם והביאו אותו למצב קשה- להרס, בזבוז משאבים, מלחמות, דיכוי, שחיתות, אנוכיות, חוסר כבוד לאדמה ומשאביה, אי צדק חברתי ואלימות. מדוע? האם הגבר רע מיסודו? האם כל צרות העולם מקורם בטוסטסטרון? האם הגאולה בנשים ובגברים- דיראון עולם? לדעתי זו לא היתה כוונת המשורר. הגברים לא נועדו מראש להיות כאלה. אלה אנרגיות כבדות ואפלות שנוצרו מעיוות הצד הגברי, לא מאנרגית הליבה שלו. מה היא אם כן גבריות טהורה ולא מעוותת, גבריות חיובית, אם יש לדעתכם דבר כזה ומה תפקידו? והאם לדעתכם הגבריות לא הובנה נכון לאורך הדורות, גם לא בידי הגברים עצמם? מהיכן נבע העיוות? והאם גבריות היא בסופו של דבר מורכבת ורבת רבדים הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב? אולי אפילו כמו הנשיות? מה דעתכם?
 

אליקים

New member
האסון האמיתי...

זה מה שהגברים יודעים לעשות הכי טוב. שום דבר לא השתנה, לא יודע מאיפה המצאת זאת. הגברים משתמשים בכלים שעומדים לרשותם והם משתכללים כל הזמן, וכך גם המעשים, אין כאן שום חדש. רוב המלחמות על פני כדור הארץ, נגרמו על ידי הדתות. ושנינו יודעים מי שם השולט, גברים או נשים. אז תשמח, הגברים לא השתנו. אל תשמח, הם תמיד היו כאלה... אבל אם כבר העלית זאת, לפחות תשאל את השאלה הנכונה ולו רק מבחינת ההגינות. למה הנשים התקלקלו ? וכאן אין צורך להוכיח שום דבר, תשאל למשל את הגברת העשירה בישראל... וכמוה יש היום הרבה מאוד. כאן יש שינוי מהותי... אז במקום שהאשה תשמור, על היחודיות שלה, היא דרשה שיוויון... והפכה להיות גבר... וזה אסון אמיתי... אליקים
 
תרשה לי לא להסכים

הגברים היו כאלה תקופה ארוכה מאוד- אלפי שנים. אבל למרות זאת זה לא כך מאז ומתמיד. היו תקופות, פרהיסטוריות, שהחברה היתה מטריאכלית. מלבד זאת הגברים מתחילים להשתנות שוב. לגבי מלחמות ודת- לא כל המלחמות נובעות מהדת. מלחמת העולם הראשונה לא נבעה מדת אלא מפוליטיקה אימפריאליסטית של האומות האירופאיות. מלחמת העולם השנייה אונמם נבעה מסוג של אידיאולוגיה אבל היא לא היתה דתית. כך גם המלחמה הקרה, מלחמת ויאטנם, ועוד מלחמות רבות. נפוליון היה נוצרי ורוב המדינות שהוא כבש היו נוצריות. זו לא היתה דת, זה היה אימפריאליזם. גם המלחמות שנובעות מדת הן לא באמת בגלל דת. הדת מהווה רק תרוץ. המלחמה האמיתית היא על כוח ושליטה- למי יש ולמי אין.
 
אליקים../images/Emo46.gif ועכשיו לתשובה

הגברים מאז ומעולם השתמשו בתכונות ובכלים האלו כי הם היו הציידים והיו צריכים להגן על המערה בה היו נשים וטף. היוםלצערי עקב חינוך מעוות של החברה, ההורים, הדתות הגברים ממשיכים לחשוב שהם צריכים להגן באותם כלים ששימשו אותם פעם מה שלא נכון מיסודו. היום הגבר הוא לא מספק המזון הבלעדי בבית לכן הוא לא זקוק לכלים/תכונות של האדם הקדמון. היום כאשר האשה גם היא מביאה את המזון הוא צריך להיות משומר ושולט לשיתופי ומכיל. אני מאמינה שללא מעט גברים כבדה המשימה שהטילו עליהם וגם הם רוצים להשען לפעמים, ולדבר על רגשות ולהשאר עם הילדים. הנשים לא קילקלו כלום כמו שאליקים טוען הן רק התאימו את עצמן לזמן ולקידמה מה שהגבר לא השכיל לעשות.
 
אמר בנושא מאת שחר שניר

בשנים האחרונות הולך ותופס תאוצה בעולם העיסוק בנשיות, דרכים נשיות, עוצמה נשית ונתיבים של נשים להגשמה עצמית וחיי נשמה. ובאמת, חיפוש מהיר באינטרנט יעלה כי העיסוק בעניין הזה פורח, ולמרות שהדבר רחוק מלהיות מיושם על ידי הרוב המכריע של הנשים בעולם, הכיוון הוא בהחלט מעורר תקווה, ובהחלט נראה כהולך למקומות נכונים – בין אם מדובר בדרכים שאמניות שהפכו כמעט לטרנד באסכולות העידן החדש השונות, ובין אם בהרבה מאד מימדים, קבוצות, דרכים וכיוונים אחרים בעולם. הנשיות מתעוררת, הדרכים העתיקות מתעוררות, וגם נשים, פה ושם, פוקחות עין. וכל אלה הן סיבה לחגיגה. מכיוון שהיקום הוא דואלי, כשהנתיבים הנשיים מתעוררים, גם לאנרגיות הגבריות אין ברירה, ותנועה ,בחישה, ובעבוע מתחילים גם שם. אולם, שלא כמו בחצי הנשי של הבריאה, (ההתייחסות במאמר זה היא ליקום דואלי. עם המתקדמים יותר, הסליחה) שם בהרבה מאד נתיבים מוצעות דרכים ,שיטות עבודה, טכניקות, תבניות, דרכים, קבוצות תמיכה, מעגלי נשים ועוד הרבה דברים שעשויים להקל על זו הרוצה לצלול לתוך הנתיבים החדשים-עתיקים הללו, בחצי הגברי של הסקאלה הדבר מלווה בהרבה מאד תסכול , בלבול, חוסר שקט, ואולי יותר מהכל – פחד. ככה זה, גברים, ואני חושף פה את מה שכולכן יודעות, הם פחדנים מטבעם, מה שנותן להם הזדמנויות אין ספור להוציא מתוך עצמם אומץ. אנחנו, הגברים של "הרוח הגדולה" מצאנו שנחמד לנו להיפגש מידי פעם למפגשי גברים, ובהם לדבר על דברים שעם נשים אי אפשר, לספר בדיחות שליד נשים לא כדאי, לחלוק תחושות ותסכולים, לצחוק, להיות ביחד באחווה, ומידי פעם גם לבשל ארוחות פאר בשביל הנשים האהובות שלנו. אנחנו גילינו שהאחווה הגברית הזו מאפשרת לנו מרחב נשימה שעושה לנו טוב. באחד מהמפגשים האחרונים הללו, עלה נושא שעלה הרבה פעמים בעבר, שעלה הרבה פעמים בתוכי, ושאני בטוח שעולה אצל גברים רבים שמחפשים את הנתיב שלהם – והוא המקום הנכון, וההרמוני של הגבר היום. אז לאחר שהכנסתי לתוך הבלנדר שלי הרבה מאד מחשבות, הרגשות, תחושות לב, דברים ששמעתי מהזקנות לאורך השנים, דברים ששמעתי מהמורה שלי (הגבר, יש לומר) , ועוד כל מיני לחישות של קדמונים - הנה כמה רעיונות ותובנות שעלו לי בנושא, ושאולי גם גברים אחרים ימצאו בהם שימוש. נתחיל בזה שיש בעיה. אמיתית, ברורה וכואבת. הגברים היום ,כמו הנשים יש לומר , הם אבודים. האבות שלנו לא לימדו אותנו איך צריך ומה נכון. הסבים שלנו לא סיפרו לנו סיפורים חכמים ליד האש, אין לרובינו זקנות חכמות שהיו אחראיות על החינוך שלנו, ובאופן כללי אין לרובינו כל הדרכה להתנהלות נכונה בעולם. כל זה מותיר אותנו כואבים, שורדים, אבודים, לוחמים, רוצים לספק, אלימים בצורה כזו או אחרת, ואולי יותר מהכל נתונים לחסדיה הבלתי קיימים, שלא לומר למלתעות שאינן יודעות רחם – של החשיבות העצמית שלנו (הידועה גם בכינוייה אגו, היבריס, ועוד הרבה מאד כינויים), זו שרוצה שתמיד נהיה במרכז הבמה, שידעו כמה אנחנו מדהימים, כמה אנחנו שווים, מיוחדים וחזקים, ושתמיד תמיד תמיד תשים אותנו על הסקאלה, כך שיהיו יותר טובים מאיתנו ופחות שווים מאיתנו, והיא גם זו שתדאג להשאיר אותנו לבד, ולחרב לנו את החיים. אז זו הבעיה. אבל מאיפה זה מתחיל? למה באמת אין לנו מקום ברור? ולמה אנחנו כל כך אבודים? הגברים, כך לימדו אותי וכך אני מאמין, הם מטבעם הלוחמים, הציידים , ומביאי השפע. הם מסומלים על פי המקורות העתיקים על ידי השמש כמביאי האור, הטוב, האהבה והשפע ללא תנאי – ממש כמו זריחתו הזהובה של כוכב האש שנותן חיים לאמא אדמה וכל אשר גדל עליה. ואכן, בשבטים העתיקים, רוב הגברים עסקו באחד מהאספקטים הללו: הלוחמים שהגנו על הקהילה, הציידים והמלקטים אשר יצאו ליער והביאו מזון, שפע, וחומרים לבגדים ולבנייה ולחיים נוחים. היו גם גברים, מעטים יותר בדרך כלל, שעיקר עיסוקם היה אחר – האומנים, המשוררים, ומספרי הסיפורים הנודדים. אלו גילמו אספקט אחר של הגבריות, (ואספקט אחר של ציד והבאת שפע) אולם הם נושא למאמר אחר... הציידים והמלקטים, היו עושים רבות למען הקהילה שלהם. הם היו מסכנים את חייהם במסעות ארוכים, וחשפו את עצמם לסכנות, לאתגרים, לפציעות, ולמוות. הם אלו שדאגו להביא לשבט את כל רוב מה שהיה צריך באופן פיזי, והם אלו שדאגו לבטחון, החיצוני שלו, ולאפשרות לקיים מסגרת מוגנת, ובטוחה לחיים משגשגים. ככאלה הם היו למעשה המשרתים של שאר הקהילה – הנשים, הילדים והזקנים. היה להם מקום מכובד מסביב לאש המרכזית, על מי מירב המסורות במזרח, והם קיבלו אותו. העשייה הפיזית שלהם השתלבה עם גישה שמהותה הוא שירות, וזה הדבר שנתן להם את הכוח, הרצון והמוטיבציה לעשות, להשקיע, להתאמץ ולהסתכן. זו היתה הסיבה, זו היתה התכלית, וזה היה גם הגמול. לא היה צורך לחפש את המקום. המקום ניתן להם מעצם היותם גברים אשר ממלאים את תפקיד שהצורך בו הוא ברור, חיוני ולא מוטל בספק עבור הקהילה. זה היה פעם.
 
המשך

היום, העשייה נשארה די דומה. הגברים יוצאים לעבוד, "לצוד" את השפע, לקיים את המסגרת, ולמרות שהם אינם נתקלים באותן סכנות פיזיות, שכן רוב הדובים באזורי המגורים נעולים בכלוב ברזל בגן החיות המקומי, הם מתמודדים על בסיס קבוע עם סכנות של פיטורין, רמיסה , תחרותיות, כשלון, והרבה מאד דברים שיכולים להותיר בהם צלקות מרשימות. אבל מה קורה עם הגישה? מה קורה עם מה שנתן את הרוח במפרשים של אבות אבותינו הגברים? ובכן – כאן הבעיה. גברים עושים את מה שהם עושים, אבל בכלל בכלל לא ברור, שיש מי שצריך אותם. נשים עובדות ומקיימות את עצמן ואת ילדיהן בהרבה מקרים, זקנים חיים מהפנסיה שלהם, מהביטוח הלאומי, ובהרבה מקרים איומים פשוט חיים בעוני נורא – אבל מי הולך לעבוד היום בהייטק כדי לממן איזה זקן שהוא לא מכיר? אין קהילה שזקוקה, אין שבט לחזור אליו, אין מקום שמור ליד האש המרכזית, אין מי שרואה, מכיר ומוקיר, ובעיקר – אין את מי לשרת. וכשאין את מי לשרת, אין שירות. וכשאין שירות, ואין גישה של שירות, מה שנשאר זו העשייה, ההרגל, אשר מונעים על ידי אחרת לגמרי. רוח אפילה, ערפילית, וקפואה. רוח רעילה, מניפולטיבית, ובלתי מתגמלת. רוח שלוקחת אותנו הגברים למקומות הכי איומים שאנו יכולים לחלום עליהם - הרוח של החשיבות העצמית. וכשזה קורה, כל מה שמעניין אותי וכל מה שחשוב הוא להרוויח כמה שיותר כסף, ולהיות כמה שיותר מוכר, ולנהל כמה שיותר אנשים, ולהיות כמה שיותר חזק, ולהיות כמה שיותר נוצץ, ושכמה שיותר אנשים יכירו אותי, ושאני אהיה כמה שיותר מיוחד, ומצליח, ועשיר, וגדול, וחזק, ועוצמתי ומרהיב, ורוחני, ויודע, ואהוב, ומוערץ, ויותר ויותר ויותר ויותר ויותר.....אהההההה ואולי ככה יכירו אותי. יראו אותי באמת. אולי ככה יאהבו אותי ואני אהיה סוף סוף, בסדר. כן...הרוח של החשיבות העצמית לוקחת אותנו למקומות של אופל נורא. של כאב איום ושל בדידות איומה. אינני יכול לפרוש פה את כל הטכניקות והדרכים להילחם בחשיבות העצמית. מי שהנושא מעניין אותו מוזמן להתעניין בנושא "עיסוי לפתיחת הלב", שעושה בדיוק את זה. אני כן יכול לומר שהטכניקה הבסיסית היא להוציא את הלוחם שיש בכל אחד מאיתנו, ובמקום להילחם כמו שאנחנו רגילים – בחוץ, בעולם, בכל מי שסביבנו בתחרות איומה ומאבק להישרד – להילחם פנימה, בחשיבות העצמית שלנו. וזה, אחים יקרים, הקרב של החיים שלנו, והוא אף פעם לא נגמר... לפעמים ננצח, הרבה נפסיד, אבל חשוב חשוב חשוב שלא נפסיק להילחם אותו, אם אנו רוצים לצוד לעצמנו אושר. ומה שיכול להציל אותנו מהמצב, הוא להחזיר לעצמנו רוח אחרת, שתניף אותנו ותניע אותנו. לחזור לדרך של הקדמונים והקדמוניות, ואולי פעם נוספת למצוא את המקום שמחכה לנו סביב המדורה שכיום נותרו ממנה רק גחלים. מה שיכול להציל אותנו הוא להחזיר לעשייה את הגישה הנכונה, ההרמונית, זו שבבסיסה, כך אני מאמין, טמון האושר עבור כל גבר – השירות. למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה מניע אותנו? אם נמצא את מי לשרת, את מה לשרת, ונגלה בעבור מי אנחנו עובדים, מה אנחנו רוצים באמת לקדם בחיים האלה שהוא לא אנחנו. אם נוכל פעם נוספת להיות חלק ממשהו גדול יותר מאתנו, ואם נדע שאנחנו נותנים את עצמנו באהבה למשהו שהוא חיצוני לנו, רחב אתנו, אחר מאיתנו - או אז יש לנו סיכוי לצאת ממעגל הטירוף של היותר יותר ויותר. אז יש לנו סיכוי למצוא תכלית וסיבה שתספק אותנו באמת. אז יש לנו סיכוי להיות כמו השמש, ולהתענג ולמצוא סיפוק בעצם הנתינה שזורמת בדם שלנו מעצם היותנו גברים, אז יש לנו סיכוי באמת להיות מאושרים.
 
המשך

ואיך עושים את זה? קודם כל , לאט. זוכרים שאנחנו לא חיים בעולם הרמוני, עולם של שבטים וקהילות, עולם של נשות עוצמה , זקנים מכובדים, ואש טקסית. זוכרים שאם רוצים לעשות שינוי, עושים אותו לאט, בנחישות, ומתוך רצון פנימי ומחויבות לשינוי. עושים את זה לאט. 1. הצעד הראשון, הוא להתחיל ולשרת נשים. בתחילה את הנשים שסביבנו , ולאחר מכן נשים בכלל. וזה מתחיל מהדברים הקטנים – לעזור עם דברים כבדים, להקל על החיים, לחפש מה יסייע וישפר, מה יעשה נעים. ולאחר מכן – מה יקדם אותה, את הרעיונות שלה, את החלומות שלה, ואת מה שהיא רוצה לעשות בחיים. איך אפשר להיות הרוח שתניף אותה הכי גבוה שאפשר. איך אפשר לשים את הרצונות שלה, הצרכים שלה, והשאיפות שלה לפני שלי. איך אפשר לעזור לה להיות אשת עוצמה. חשוב חשוב חשוב! לא ליפול למלכודת שאומרת "אבל למה היא לא מתנהגת בהתאם?". זהירות – חשיבות עצמית!!! אנחנו תמיד תמיד צריכים לזכור שאנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו, ולדעת שא נ ח נ ו בוחרים לשרת אותן, כי א נ ח נ ו בוחרים לעשות שינוי בחיים שלנו, ואנחנו לא מצפים לשום גמול, הוקרת תודה, או הכרה על הדבר הזה. זה כיף בלתי יתואר שזה קורה, אבל לא בגלל זה אנחנו עושים את זה!!! 2. להתחיל לשים לב לאחרים – האם יש ילדים שאנו יכולים לתת להם, לסייע להם, ללמד אותם משהו. האם יש זקנים שאנו יכולים לתת להם מעצמנו. האם יש גברים אחרים (שימו לב – אזעקת חשיבות עצמית!!! ל ח פ ש את הנטייה התחרותית שלנו ו ל ע ק ר אותה באופן מודע!!!) שאנו יכולים לעזור להם – ולא מתוך מקום של התנשאות או ביטול. זה טריקי וחלקלק, והנפילה כואבת, אולם פה יש אפשרות מדהימה לאחווה וחברות להיוולד, וזה דבר שבחוויה האישית שלי לפחות, הוא יקר מפז. 3. השלב השלישי הוא להתחיל ולחפש משהו גדול מאתנו – אידאל, רעיון, קהילה, דרך רוחנית, - שאנו רוצים לשרת ולקדם. להיות בשביל הדבר הזה, לתת מעצמנו בלי לרצות לקבל בחזרה, כדי לקדם משהו טוב יותר בעולם הזה, ולהיות חלק מדבר גדול מאתנו. ככל שנהיה יותר בתוך הדבר הזה, יותר קל יהיה לנו להילחם בחשיבות העצמית שלנו (זהירות- שאננות!!!), יותר סיפוק נמצא בכל מה שנעשה, והרבה יותר אושר יוכל למצוא לעצמו מקום בחיים שלנו. ככל שנהיה יותר בדבר הזה, את מקום השרידות והמלחמה בחיינו, יתפשו הגשמה , סיפוק, ואושר. וזהו. הדרך היא קשה, ארוכה, כואבת, ובלתי נגמרת. החשיבות העצמית ממתינה בכל פינה, לובשת מראה אחר וקולות אחרים בתוך הראש שלנו, ויש לה כלים מפלצתיים לגרום לנו להיות מבוהלים, שורדים ואלימים. במלחמה איתה אנחנו תמיד בעמדת נחיתות, ויהיו הרבה מקרים שנפסיד. חשוב לקום, להשתדל כמה שיותר מהר להתנער מההלקאה העצמית והאכזבה שודאי יתעוררו שם, ולהמשיך הלאה. כל הפסד מקרב אותנו יותר ויותר להצלחה. ועצה אחת אחרונה – לא חייבים לעבוד תמיד לבד. יש "ברוח הגדולה" גברים שלקחו על עצמם מחויבויות דומות, ואתם מוזמנים לבוא, להכיר, ולהיעזר. ואם ב"רוח הגדולה" יש כאלה גברים, אני בטוח שיש בעולם עוד כאלה. צריך רק למצוא אותם. וכמו שמורה שלי פעם אמר – "אם עובדים מהלב, אז הכל בסדר" וזה, אולי מתמצת את המאמר הזה כולו. מי ייתן והשמש תזרח בליבינו תמיד, הצללים יפנו את עצמם מדרכנו, ונהיה פעם נוספת – מאירים, אוהבים, ומעניקים. לוחמים של אור. גברים.
 
אני לא אומר שאני מסכים עם כל מילה שהוא אומר

אבל הוא עלה על כמה נקודות חשובות לדעתי.
 
גילי בואי רגע סוכריונת מתוקונת

לדעתי..... אבל את הכחולה
יש לשים את המאמר הזה ברשימת המאמרים. מה את אומרת?
 
אלי.. מאד רוצה את המאמר הזה, יש מצב?

רוצה לשמור אותו במאמרי הפורום, השאלה אם אינני עוברת על זכויות יוצרים, אז.. ספר לי מאיפה הוא, ואיך יוצרים קשר עם הכותב... אשמח להתכתב איתו
 
ועוד על אנרגיות גבריות../images/Emo89.gifלהיזכר בזכריות

מאת אוהד אזרחי: בעולם של ה"רוחניים" מקובל ש"אנרגיה נשית" זה משהו מכובד, אבל זכריות, גבריות וכדומה הם ביטויים שלחלקינו נשמעים כמעט כקללה. הסיבה לכך היא שהמודל הגברי שהכרנו בילדותנו גרם לכולנו לכוויות וצלקות בנפש. בדרכינו אל עולם הרוח למדנו – אנחנו הגברים שוחרי הרוחניות של העידן החדש – לגלות את הנשי שבתוכנו, ולהתכחש לגבריות, שלא ממש היה ברור מה טוב בה... לפי המודל הגברי שעל ברכיו חונכנו, לפי המודל שעדין מטופח בחום בישראל הצבאית, הגבר צריך להיות בחור קשוח, אחד שלא מבטא רגשות (ולמען האמת הוא לא ממש מרגיש הרבה, כך שזו לא בעיה גדולה לא לבטא רגשות...). הוא צריך להיות חזק. מנצח. לא מדבר הרבה. רצוי שהגוף שלו יהיה מפותח ושרירי, אבל תנועות הגוף שלו, לעומת זאת, מוגבלות – הוא לא יזיז את האגן, למשל, כמו "בחורה"... הגבר הזה, שהורגלנו להכיר דרך מערבונים וסרטי פעולה, דרך כדורגל ועולם העסקים הוא מצליחן, תחרותי, לא רגיש, לא מתקשר ואף נוטה לאלימות. הגבריות המאצ'ואיסטית שהכרנו היא גבריות אגרסיבית, מדכאת, רומסת, בלתי מודעת לעצמה ורחוקה מרוחניות כמרחק אנטארקטיקה מכוכב הצפון. כתוצאה מכך התעוררה בעולם התנועה ההפוכה: שנות השישים של המאה העשרים הצמיחו את ההיפים, שלימדו את העולם שגברים יכולים גם לגדל שיער ארוך, לשים עגילים באוזניים, לחייך במסטוליות גמורה, להתמזג עם הטבע, לשיר עם גיטרה, להרגיש, כן – להרגיש, ללכת עם לב פתוח, לבכות! ליהנות מלבוש מתנפנף ולרקוד ריקוד חופשי בתנועות עגולות. הגברים של העידן החדש למדו עד כמה מעוותת הגבריות המאצ'ואיסטית שהוצגה לפניהם על ידי החברה. יחד עם התעוררות העולמית של התנועה לשחרור האישה, ויחד עם ההתעוררות של הרוחניות הנשית בעולם המערבי, יחד עם התנועה הפמיניסטית והאקו-פמיניסטית, ויחד עם עליית פולחן האלה מתהום הנשיה למדו גם הגברים עד כמה יפה הנשיות ועד כמה נחותה הגבריות שספגנו – אנחנו הגברים – מהמודל הצבאי, האגרסיבי, הכוחני, המצליחני, האטום והחושב במסלולים ליניאריים בלבד. בתור גברים של העידן החדש למדנו לפתח בתוכנו את האלמנטים הנשיים עד כדי כך ששכחנו את עצמנו – את הגבר שבתוכנו. אבל הרי זה לא יתכן! אם יש גברים בעולם, ברור שזה לא רק מסיבה של חוסר התפתחות אבולוציונית... ולכן ראוי לנו לשאול בבהירות: מהי המתנה הרוחנית של הגבריות לעולם? האם יש איזושהי מעלה לזכריות, לדרך החשיבה הגברית ולדרך ההתנהגות הזכרית, או האם זו רק מין מוטציה שדרושה לשם רביית המין האנושי, אבל מבחינה רוחנית אין לה יחוד ומעלה? http://www.kabalove.net/Kabalove_articles/Heb/Zichriyut.htm
 
אני יכול ליצור קשר עם הכותב

ממילא קיבלתי את הסכמתו לפרסם כאן את המאמר שלו
 
תודה אלי../images/Emo24.gif

אשמח מאד לפרסם את המאמר ברגע שאקבל היתר לכך
יומשובח לכולנו
 
למעלה