למה דגש?

[ציפלך]

אין שום רע בכתיב ה"מלא" רק שהוא איננו מתאים

לניקוד התנכי.

 

[יאקים]

מי אמר שהוא מתאים לכתיב התנ"כי?!

הרי מדובר בשני סוגי כתיבים! תהיה לי בריא, ציפ, וליל מנוחה לך, גם לי...

 

[ציפלך]

לא דברנו מכתיב אלא מניקוד.

 

[יאקים]

די, ציפ. בוא נניח לזה.

איני כותב בכתיב חסר, ולכן איני מנקד. מה לא ברור לך כאן? השעה כבר מאוחרת, וצריך ללכת. בוחר אני את מיטתי, ולא את ציפ, במחילה ממך. ליל מנוחה, אולי נמשיך מחר...

 

[ציפלך]

אני לא רוצה להטריח אותך, רק להבהיר את דברי

הכתיב בתנך הוא דבים ולכן הניקוד הוא דֻּבִּים עם דגש באות ב. כתוצאה מזה אנחנו מקשים את הגייתה וקוראים dubim. אם היה כתוב שם דובים, אז הניקוד היה דּוּבִים (duvim) ללא דגש, כי אין דגש בכתיב מלא, ולכן עם הגייה רפה של האות ב. עכשיו אנחנו כותבים דובים אבל בכל זאת קוראים dubim.

 

[רפרפול]

נראה לי

שמוטב להסתכל על השינוי כהנמכת תנועה X במקרה שהטעם "נופל" עליה. במקום duv נאמר dov. כאשר הטעם מתרחק, כמו במקרה של הריבוי, התנועה שהונמכה מוגבהת שוב.

 

[ציפלך]

סליחה, אבל אני לא משגיח בהסברים

הבנוים על "התרחקות טעמים". השאלה היא לא למה היחיד הוא dov והרבים dubim, אלא על מה הדגש באות ב. ואמרתי שלדעתי אין דגש בכתיב מלא, ולכן אילו היה כתוב בתנך דובים, כי אז הניקוד היה דּוּבִים, עם ב רפה.

 

[רפרפול]

אני מכיר לפחות עדות אחת

"חוּקֵּי" בספר יחזקאל. חיריק חסר וקובוץ יופיעו לרוב בהברה סגורה בלתי מוטעמת. למשל מִכְתָּב -הכ"ף "סוגרת" את התנועה i והיא אינה מוטעמת ולכן חיריק חסר.

 

[ציפלך]

בתנך שבידי מופיעה נקודה מעל המלה בחוקי

שביחזקאל כ, יח, אולי להעיר את תשומת הלב לכך שזה הכתיב המלא היחידי של נטית חֹק בכל התנך.

 

[יאקים]

לא הטרחתני, אלא ניסית להבהיר

עניין שהוא נהיר לי די הצורך. אני כותב בכתיב מלא דובים, ואם יש לי חשש שהקורא לא יקשה את הבי"ת, אין לי בעיה להוסיף בה דגש. והאמן לי אין לי בעיה עם זה. וכמה פעמים תחזור על הטריוויה שהתנ"ך אינו מכיר מה זה כתיב מלא? אני יודע זאת לפחות כמוך. בכתיב מנוקד הייתי רושם מילה זו בדיוק כמוך. ואין מחלוקת בינינו. העניין היחיד שכל הזמן אנו חלוקים עליו הנו שהכתיב המלא, כולל דגשים לעת הצורך באותיות בכ"פ, א6ינו מקובל עליך. העיקר שנוכל להמשיך מכאן ולהבא לסוגיה הבאה.

 

[ציפלך]

אני שמח שאני לא מטריח אותך

אבל אני חושש שעדין לא הבנת את דברי אל נכונה, אולי כי ההסבר שלי לא מכוון נכון. כל מה שאמרתי הוא שבתנך לא יבוא דגש בכתיב מלא, אלא לעיתים נדירות ביותר, וגם זה לא בכל הספרים. למשל, המלה צנור דגושה בתנך אבל המלה צינוק איננה דגושה בתנך.

 

[יאקים]

אכן, איני מבין עדיין אותך.

ברור שבמקרא לא יבוא דגש בכתיב מלא - זו טריוויה. וזאת על שום מה? כי התנ"ך מנוקד ואין בו כתיב מלא. לעניין צנור וצינוק - מה עניין שמיטה למיטה?! מדובר בשני משקלי שמות שונים: א. צפור, צנור, גבור, כנור ועוד שהעיצור המרכזי בהם דגוש (משקל קטול - חיריק חסר, דגש תבניתי וחולם מלא). ב. צינוק, כידון, כישור - בשמות אלה נוספת יו"ד שאינה שורשית בין שני עיצורי השורש הראשונים משקלם קיטול וללא דגש.

 

[רפרפול]

דבריך כלל לא סותרים את

דברי ציפלך! נהפוכו... אגב אני חושב ש-כידון, היו"ד דווקא שורשית והתוספת היא -"ון" כמו בארון, שירון....

 

[ציפלך]

מה זה "התנ"ך מנוקד ואין בו כתיב מלא"?

התנך נכתב ללא ניקוד, שהוסף לו רק אלפי שנים מאוחר יותר. זה לא נכון שאין בתנך כתיב מלא, הנה לפנינו "צינוק" ולא "צנוק". רב סליחות, אבל הצהרתך "צינוק, כידון, כישור - בשמות אלה נוספת יו"ד שאינה שורשית בין שני עיצורי השורש הראשונים משקלם קיטול וללא דגש" היא טאטולוגיה במיטבה, וכי אינני רואה ש"משקל" כידון הוא קיטול ללא דגש?

 

[יאקים]

עתה הבנתי את כוונתך.

אכן, התנ"ך במקורו אינו מנוקד, אבל בדרך כלל הכתיב בו הוא חסר. ואם מופיעים במקרא שני שמות, סתם לצורך הדוגמה צינוק וצנור, הרי אחת משתיים: או שיש לנקד בצנור דגש בנו"ן, או שלא היה הבדל בהגיית שני שמות אלה, או אולי זו טעות סופרים. וזה עניין לספקולציות ולפרשנות, כמובן. וסליחה שלא ירדתי לסוף דעתך קודם.

 

[rhbe]

התיאוריה שלך לא נשמעת לי נכונה

אם הבנתי נכון את שיטתך, הטברנים השתמשו בדגש כסימון חלופי לאם קריאה. למשל, אם נכתב בטקסט צינור לא סימנו דגש אבל אם נכתב צנור הוסיפו דגש כדי לסמן את תנועת החיריק. הנה כמה בעיות עם הטענה הזאת: א) מדוע האותיות הגרוניות לא מקבלות דגש? לפי התיאוריה שלך הדגש תלוי רק בתנועות ולא בעיצורים. ב) לפי מיטב הבנתי יש עדויות ברורות שאות דגושה נשמעה אחרת מאות בלי דגש. למשל באותיות בכ"ף יש הבדל ברור בין אות דגושה ללא דגושה. מאחר שאותיות בכ"פ נשמעות אחרת גם בדגש חזק ולא רק בדגש קל, נדמה לי שזו עדות שהדגש אכן מסמן הגייה שונה של העיצור ולא רק את התנועה. ג) דוגמת הצינור היא יוצאת דופן. הנה כמה דוגמאות נגדיות: - וְדָוִיד, אָז בַּמְּצוּדָה (דבה"י א, יא טז) לעומת: וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת-מְצֻדַת צִיּוֹן (דבה"י א יא ה). - וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם חֹמָה סָבִיב (ויקרא כה לא) לעומת: וְאַחֲרֵי-כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה (דבה"י ב לג יד) - חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה (בראשית יח כה) לעומת וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי (דבה"י א יא יט) לפי שיטתך לא אמור להיות דגש בכל המקומות האלה?

 

[ציפלך]

הנחת היסוד שלי היא שהדגש קדם (קדם!) לניקוד

ושלפני הנקדנים היה כבר טקסט "מדוגש". הדגש החזק לא מופיע אחרי כל תנועה, אלא (לרוב) רק אחרי התנועות פתח, חיריק, קובוץ. אני לא מקבל את טענתך הכללית ש"יש עדויות ברורות שאות דגושה נשמעה אחרת מאות בלי דגש". הקשיית הגיית אותיות ב כ פ למראה דגש "חזק" היא לדעתי אך תגובה אינסטנקטיבית למראה נקודה בגוף האות, כי אחרת, למה? קשה לנו גם לרדת לסוף דעת המנקדים לדורותיהם. יש להניח שאנשים רבים שלחו ידם בתנך עד הוא הגיע לידינו בצורתו הנוכחית. בכל אופן, מצודה מנוקדת בכתיב מלא ללא דגש באות ד. במקרים שהכתיב הוא חסר, מאיזו סיבה שהיא, נמנע הדגש. כך גם במלה חלילה. לדעתי רצוי לסלק את כל הדגשים שלא באותיות ב כ פ.

 

[יאקים]

א. הנחת היסוד שלך, ציפ, נראית לי הגיונית.

ב. אני רואה כסתירה בין הנחתך זו לבין קביעתך שדגש חזק מופיע אחרי תנועות מסוימות. אז כאן אתה מתייחס בכל זאת לניקוד שהוא בידוע מאוחר יותר. ג. מסכים אתך שיש לשער שהיעדר עקביות בין מצודה, לדוגמה, לבין מצדה (בקובוץ) אינו משמעותי, בוודאי לא לעניין דגש. ד.אני מסכים אתך שיהיה נוח לכלל הציבור להתאים את הגייתו לסימון הדגשים. כלומר להשאיר רק את ההבחנה בין עיצורי בכ"פ דגושים לשאינם דגושים. אבל ממתי הלשון פוסעת את צעדיה לקראת הרס עצמי? אני מוכן לקבל שעשויות להיות התאמות כאלה או אחרות, שינויים הכרחיים שהזמן גרמם, אך זו מהפכה, ואני מתקשה להאמין שהיא תעבור. בדומה לכך אני מתקשה להאמין שההצעה לבטל את ההבדל בין צירי לסגול, בין פתח לקמץ בין קובוץ לשורוק ועוד ולקבוע חמש תנועות יסודיות: a, e, i, o, u - גם זו לא תצלח... אבל ימים יגידו מה ילד יום...

 

[ציפלך]

לא התכוונתי לתנועות הכתובות אלא לנשמעות

אבל כמובן אין לנו ידיעה על הבדל הצליל בין פתח לקמץ. ה"הצעה" לאחד את הקמץ והפתח וגם את הסגול והצרי לא תצלח לעולם (לעולם!), אבל ביטול הדגש אפשרי וכבר עכשיו ישנם ספרים המנוקדים כך.

 

[יאקים]

אם אכן התכוונת לתנועות נשמעות, אזי

המשפט ברור יותר. אני שותף לדעתך שאין סיכוי שתתקבל ההצעה המהפכנית להאחדת תנועות "דומות" פתח וקמץ, צירי וסגול וכד'. לעומת זאת, איני שותף לדעתך שהדגש יבוטל ויושאר רק בעיצורי בכ"פ. ציינת שישנם כיום ספרים המנוקדים כך. נראה לי תמוה. אולי כוונתך לספרים שאינם מנוקדים וכתובים בכתיב מלא,והדגשים בעיצורים אלה מופיעים? אם כך, זה מתקבל על הדעת, אם כי לא לכך התכוונת...