מסכימה
למרות שאין צורך בזה ברוב המקרים, אני בהחלט יכולה לחשוב על מצבים שזה מתאים. לא רואה בזה התעללות ולא נעליים. כן חושבת שצריך לחשוב מתי יש לזה מקום בכלל, ושזה דורש מההורים הרבה אמפתיה מסביב לזה (כדי שזה לא יהפך לשלילת רגשות גורפת). [ להבדיל (כי יש הבדל בין להכות אחרים לבין לבכות), אני מאלה גם, שמסכימים עם השיטה בגן 'להושיב' ילד שמכה. הגבלת מיקום היא בכלל בחירה סבירה.] אצלנו יש לפעמים מין בכי כזה שאחרים קוראים לו 'לילל'. מכירים יללות? מכיוון שמלכתחילה אנחנו לא מתיחסים יותר מדי, זה לא התפתח למשהו גורף. אבל ראיתי מספיק ילדים שאצלם זו בהחלט התפתחה לאופנות תגובה גורפת. דרך תקשורת מרכזית. והורים שהם חסרי אונים מול היללות והצרחות. במקרה כזה, באמת אנחנו רוצים להפסיק את היללות. 'כסא בכי', או מקום לבכי, הוא מצד אחד, הגבלה של היללות למיקום מסויים, ומצד שני כן מאפשר אותו. [אני למשל מגבילה את השימוש במוצץ למיטות. זו לא אי לגיטימציה למוצץ. יניבי יודע מצויין להכנס למיטה כשבא לו מוצץ, בכל שעה של היום. לפעמים זה בעצם גורם לכך שכשהוא בוכה, הוא מתיישב במיטה, כי שם הוא יכול לבכות עם המוצצי שלו.] יש גם ילדים ש'נכנסים להיסטריה', ומתקשים לצאת ממנה. הגבלת הבכי למקום אחד אולי תעזור להם. כשכולם הולכים למטבח לשתות תה, וגם להם בא, הם יכולים להפסיק לבכות ולהצטרף לכולם. - אני חושבת שאפשר לנסות. תוך 3 ימים אפשר כבר לדעת אם זה עבד או שהילד/ה ממשיך להיות בהיסטריה. ואם זה לא עובד, ממש אפשר לוותר על כל העניין. מצד שני, אני מסכימה שבמקביל, צריך גם לא לאבד את האמפטיה. וזה קצת קשה בשלב העמדת הגבולות. הרי הילד בוכה. וילד בוכה, מטבעו, רוצה שיבינו אותו, ושינחמו אותו. ואותו ילד בן 3 אמנם סיגל זאת כאופן תגובה משתלם, אבל גם הוא לפעמים במצוקה. אז לצד הבאת כיסא הבכי, אפשר לפעמים אפילו לשבת לידו (לצרף כיסא לכיסא הבכי), לחבק אותו קצת, לדבר על ליבו, ללכת, לחזור אליו.. שלא יצא שכיסא הבכי הוא 'עונש'. פה זה תפקיד של ההורה. לא להשתמש בכיסא בתור פיתרון וזהו, אלא עדיין להיות אמפתי וקשוב לילד. אולי בעיקר כשהילד מדבר ופחות בוכה, אבל גם לזכור להיות קשוב כשהילד בוכה. ולגבי האח הגדול של זיו - גם בבי"ס הוא ככה? מצויין מה שאת עושה שאת מתמללת אותו. אבל ילד בן 12 שמתנהג כך גם בבי"ס (ולא רק בבית שם זה עובד), אולי זה מצביע על בעיה רגשית נוספת.
