ללקק את הפצעים

[trissa]

ללקק את הפצעים

היי, אני מקווה שזה מקום טוב לשפוך פה את הלב. לפעמים טוב לשמוע מאנשים תגובות מאנשים זרים, אז אני מקווה לתגובות.. האם אני מטורפת? אני בת 26, ללא שום קשר מעבר לחודש חודש וחצי בתחום הרומנטי. הרבה מזה בגללי, פחד ממחוייבות מהעבר, בררנות יתר, התלהבות יתר שמשהו מעניין כבר כן צצ באופק. ככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר ויותר דפוקה בגלל הרזומה הגרוע שלי. אילולי היה לי קשר, מחורבן ככל שיהיה, בן שנה פלוס בעברי, לפחות היתה לי גושפנקא למסוגלות למקורבות אינטימית כלשהי. לא מיותר לציין שאני מרגישה צורך להתקרב למישהו, לבן ברית שיהיה לי ואהיה לו, עכשיו הרבה יותר מבעבר. בינתיים אני חיה לי בעיר אחרת מהמשפחה, כלומר, עד לפני 3 חודשים, בהם חזרתי זמנית להורים עקב מחסור בדירה וכסף. לפני שנה וקצת יצאתי עם בחור, נקרא לו משה. משה גר בבית ליד ההורים. נפגשנו במלחמה שנה שעברה ויצאנו יחד איזה חודש. ההורים שלי בדרך כלל בסדר, לא לוחצים עלי בנושא הזוג. אבל משה ההוא, פולני גאה לדבריו, תואר שני במקצוע נחשב, רוצה כבר להתחתן ולבנות משפחה כי הוא לא נעשה צעיר. בשלב כלשהוא כשסיפרתי לו שאין לי עבר זוגי משמעותי הוא הגיב, בגבולות הנחמדות האפשרית כמזועזע. בחור כמוהו שהיה עם 4 בחורות מעבר לשנה לא יכול להבין למה לאחת כמוני לא הייתה מערכת יחסים. מיותר לציין איך הרגשתי לאחר השיחה. הוא אמר שזה לא משנה לו (כן בטח) אבל אני הרגשתי ומרגישה עד היום דפוקה מהסיבות הידועות. שנה עברה. מהבחור הנ"ל נפרדתי וגם כך הוא ואני רחוקים שנות אור בשאיפותינו וראיית פני הדרבים. הוא שמרן מתחתן ואני התחלתי ללמוד בעיר אחרת מקצוע עיצובי, רחמנא ליצלן. חודש אחרי שהתחלתי ללמוד כבר ראיתי אותו בקרבת בית ההורים עם החדשה שלו. זה צרב לי נורא. לא שרציתי אותו. אם היתה לי האפשרות - לא הייתי מחפשת קשר איתו שוב. בהמשך השכנה טרחה לידע את אימי בכל פרט במ"י שלו: החברה החדשה שלו סיימה רפואה. הם עברו לגור ביחד. הם עומדים להתחתן. כל אחת מהידיעות הללו היו כמהלומה על ראשי. לא מקנאה בהכרח אם כי אולי קצת, מהניסיון סמוי לדבר על מוצלחותה של הבחורה. אני לא יכולה להגיד שזה גם לא צפוי שהוא התנפל עליה והציא לה לגור איתו ונישואים ברגע שרק יכל. אבל אני הרגשתי דפוקה. דפוקה בכל פעם שריאתי אותם הולכים מחובקים עם הכלב, דפוקה בכל פעם שהשכנה יפת הנפש טרחה לידע את הורי שידעו אותי בכל רסיס אינפורמציה קטן שכלל את שמותיהם. כך, התחלתי לנסות להתעלם. לא להתקל בהם ברחוב, לקחת את הכלב במסלולים חלופיים. ההתעלמות מהם מסיעת לי להעביר את שלושת החודשים שהחיים שלי נמצאים במסלול הקפאה בבית של ההורים, רחוק מהלימודים, רחוק מרוב חברי, רחוק לצאת ולפגוש בחורים חדשים. בינתיים העניו התחיל להתחמם בגזרת ההורים. בדרך כלל אנחנו ביחסים מצויינים, אבל בפעמים שאני שומעת אותם מאזכרים את השניים אני לא יכולה להמנע מלראות את תסכולי מעצם האזכור. הערה בנימה יפה מיצידי זוכה לתגובות לא מבינות מצד הורי והענין מתלקח. אני מניחה שהם לא מבינים את התחושות הקשות שהענין גורם לי. הם מכנים אותי "מטורפת" "לא נורמלית" ברגע שנימות הויכוח עולות רף. ניסיתי להסביר פעם לאימי למה אני מרגישה כה רע מקיומם הקרוב. ניסיתי להתבדח שיותר לא אצא עם בחורים שגרים קרוב אליהם. לא עזר. כך שהערב, באירוע משפחתי קטן ונעים, ברגע שאמי הגכירה את שמם ואבא שלי ענה "הם התחתנו לא"? אמא: "בדצמבר" אני הרגשתי את האטימות משתלטת על גופי. כבר לא יכלתי להיות נעימה ונחמדה. העברתי את הערב בהערות סרקסטיות ואפאטיות עד אשר הלכו האורחים והריב התלקח לכדי הערות מצד אימי ש-"מטורפת" היא שיא הרכות לעומתן. אז כן, עוד כמה ימים ואני מעבירה את מיטלטלי למעוני החדש. אבל למה זה קורה? למה לא יכולים להבין את ההרגשה שלי? למה אני נחשבת מטורפת והאם אני באמת כזאת? טוב לשפוך את הלב באינטרנט. בבקשה אמרו לי שאני לא מטורפת. אם לא אז עדיין טוב שהשתפכתי. אשמח לתגובותיכם. טריס

 

[lshults]

טריס היקרה,

לא, את לא מטורפת וגם אני (ובעצם גם רבים אחרים גם אם לא יודו בכך) נוטים להשוות את עצמם לאחרים,לפי אמות המידה המוכתבים על ידי החברה, השוואות שלא תמיד לטובתם. ברגעים כאלה משתדלת להזכיר לעצמי כי אני שונה מחברי הנשואים, בעלי מקצוע נחשב וכו', ולכן מה שטוב להם, אינו בהכרח מתאים עבורי. אולם הצורך לרצות את החברה ובעיקר את הורי, עדיין קיים וכנראה תמיד ישאר ברקע. ישר כוח על הנאמנות לעצמך והאומץ לבחור ללכת בדרכך כל פעם מחדש. מאחלת לך לשנה הבאה המון אושר והגשמה עצמית בכל התחומים. שתצליחי במקום החדש, לאה

 

[פרפרי אהבה]

מטורפת את לא...

אבל אולי הגיע הזמן באמת לשנות דברים בעולם מבחינתך? א. להפסיק להתייחס להורים שמנדנדים- זה יגיע כשזה יגיע. ואת לא צריכה לצאת עם מישהו במשך שנה רק כדי לרצות אותם. ב. לבדוק מה גורם לך לצאת עם בחורים לתקופה קצרה כל כך ולא להגיע למצב של קשר ארוך? ג. לעשות כל מה שאפשר כדי לצאת מהבית שוב, כי כנראה הקירבה להורים מקנה להם הרגשה שהם יכולים להגיד לך מה לעשות ואיך.

 

[אופירA]

לא מטורפת

אבל כן מבולבלת, ולא יודעת לשים את האצבע על הנקודה שמפריעה לך. ולכן מסתבכת (עם עצמך, עם ההורים). ננסה לעזור לך. ביום שתחליטי שאת לא רוצה להיות מישהו אחר, אלא את, עם הבחירות שלך (מקצוע עיצובי, אדרבא!), עם הטעם שלך, עם המציאות שלך (שאף פעם לא מזיק לאף אחד לשאוף לשפר, אבל אי אפשר לומר שהיא דפוקה, גרועה!) - מיום זה והלאה תוכלי להסתכל על משה ואשתו בנחת, ולא תסתבכי עם מריבות מיותרות עם הורייך, שיחסיכם איתם מצוינים בד"כ, ולא תצטרכי לעמת אותם עם תסכולייך ולגרור אותם לאמירות מכוערות ומחרידות (שחבל מאוד שהן נמצאות בכלל בלכסיקון שלהם...). בינתיים, אל תנסי להסביר להורייך דברים שהם לא מבינים, ואל תנסי לדבר איתם על נושא שאתם מתעמתים בו. היחסים שלכם מצויינים - עד שאתם מגיעים לנושא זה. שמרי מרחק ממנו. הסיבה שהם לא מבינים אותך יכולה לנבוע מהתגובה הרגשית המועצמת כ"כ שלך לנושא חברך לשעבר (תגובה רגשית מועצמת זה מה שהעמך קוראים לו - טירוף). התסכול העצמי שלך הוא המקור הן לתגובתך הרגשית המועצמת לזוג ה"מצליחנים", והן לקושי שלך לפתח קשר ארוך טווח, כפי שאת כה רוצה. אינך מעריכה את הצלחותייך ואת מעשייך, ואת מאמינה שהצלחתם של אנשים אחרים מעידה על כך שאת בלתי מוצלחת, היות לא הגעת להישגיהם. והרי זו טעות גמורה, משום שאיש אינו יכול להגיע להישגיו של כל אדם זולתו, שהרי לכל אדם נתונים וטבעים שונים, רצונות והעדפות שונים בחיים, כיוון חיים ומסלול שונה מזולתו. מה המקום להשוואות? כל אדם אמור לשאוף להצליח בתחום המסלול שלו, במסגרת נתוניו ויכולותיו, רצונותיו ושאיפותיו. הייתכן שהמשפטן המצליח יסתובב מתוסכל כל ימי חייו בגלל הרופא המצליח שלידו, ולא ישבע נחת עד שיוציא 2 תארים ב-2 התחומים ויחזיק ב-2 משרות מקבילות? הייתכן שהמנכ"ל המצליח לא יהיה מרוצה מעצמו אך ורק משום שעמיתו, בדרגה נמוכה יותר, מרוויח יותר ממנו, כי מזלו גרם לו להתקבל לחברה בה משלמים יותר כסף? צריך כל אדם לשמוח בחלקו, לעשות את סדרי העדיפויות שלו בחיים (במסגרת נתוניו - מי שמתעלם מנתוניו ושואף לנתונים שנתן הקב"ה לזולתו גוזר על עצמו אומללות ושקיעה כל ימי חייו...) ולשאוף אליהם ורק אליהם. אם בחרת את מקצועך כתוצאה מהעדפותייך ונתונייך, מה ממך יהלוך שאנשים אחרים בחרו ברפואה ובתכנות, במשפטים ובכלכלה? יעשה כל איש את מעשיו ויהיה מאושר ומרוצה. השמח בחלקו ישמח גם בחלקו של הזולת. אם תשאפי למקצוע הרפואה, כאשר אין לך כוח וכסף למקצוע זה - כיצד תהיי מאושרת? מדוע שלא תשאפי למקצוע שבכוחך וביכולתך? את הרזומה שלך את בונה. את יכולה לומר לעצמך: דפוקה, עד גיל 26 לא הצלחת ליצור קשר בן יותר מחודש וחצי. אבל את יכולה גם להגיד לעצמך: ב"ה, בגילי הצעיר יש לי כבר ניסיון בכמה מערכות יחסים, ועוד יגיע הקשר ארוך הטווח לו אני שואפת. ואם את רוצה לחזק את הרגשתך, התבונני בבני גילך שעוד לא יצרו קשר זוגי אחד ויחידי, וזכרי שגם הם אינם דפוקים ואינם צריכים לאבד תקווה בגלל שהקצב שלהם איטי משלך ומשל משה ואשתו הרופאה. באופן זה, של שינוי הסתכלותך על המתרחש, תוכלי ליצור את הקשר החשוב והמשמעותי ביותר - הקשר עם עצמך. הקשר המקבל והחיובי, האוהב והשמח, שאין בלכסיקון שלו שום מילים מכוערות כלפי עצמו, שמסכים להיות מאושר ולהצליח, שמסרב לקבל אמירות שליליות כלפיו, וצוחק עליהן. אם יהיה לך קשר כזה עם עצמך, הקשר הזוגי הנכון יימשך אליך כפרפר אל פרח. רק אל תשכחי להשקות את הפרח באופן קבוע, כדי שלא ינבול לחשיבה הקודמת שלו...